לא עושים צנזורה ללב

עד שהגעתי לכאן
ועד שמצאתי לי רגע לנשום
עד שהחזקתי חזק והצלחתי להמנע מלפול
עד שהיו בי הכוחות לטעת גזע משלי
אחד חזק בתוך שדה שיהיה כולו אני

בתוך העולם שלי רחוק מכולם
אני נושמת אויר נקי, נטול ממחשבות
בתוך המילים שלי שאין בהן צליל
בדרך רצופה בכוונות טובות
השפלתי אפי ולא רק בפניך
ורמסתי את ראשי בצעדיי
נתתי ללבי ללכת הלאה מבלי לחשוב אם זה כדאי
והייתה שם ילדה קטנה בלי שום מזוודה
והיא הלכה בדד בדרך כה חמה וארוכה
ומפותלת
ומלאת קוצים וחיות רעות
ואלף תהומות
ועכשיו היא כבר נושמת מאוירו של יעדה
ובכיסה שומרת את ידה קמוצה ולכודה
והיא נושמת, ומתפתלת מכאבן של צלקות
והיא גודלת ומנסה בכל כוחה להרפות
אבל די כבר,
תש כוחה עוד מן הדרך..
מה יהיה עכשיו
מה יהא עליו
על אהובה
כיצד תגדל מן הכאב הפעם, ואיך תניח ללבה להיות שלו
להיות שלם

זוכר פעם
זוכר? כי אני כבר שכחתי
זוכר ילדה קופצת בהרים
מלטפת בחומה השמש
זוכר את הפנים העדינות והשתיקה
אני זוכרת מלחמה, מלחמה שקטה
במבט עיניה היא שורפת עולמות.
ואל ידיה הקטנות והטובות ייכנסו רק אסורים
כבולים היטב בבדיונות
ובמילים שהן בהן די לתאר
ואיכשהו כבר אז ידעתי בתוכי
שבעולם שלה עדיף להיות נקי ואמיתי
וזה שרף לי כשעייניה לכדו את מבטי
במדבר שלה הכל כל כך אמיתי
ואיך היא רצה על קוצים בין מחנות האויב
אין לה אופק
אין לה אויר
אין לה בשביל מה לעצור
בואי.. בואי נזכר
בואי לא נתן לאהבה הזאת להפיל הכל
בואי נשבר
בדרך למחוזות אשר חפץ בהם לבך
בדרך מגלות נפשך
יש שם אור והוא בוער
בועררר

הגיע יום חדש, לשמש יש רכות נרכשת
נקום ונתלבש, נשתה קפה של בוקר
ואיך הכל אחר..
מוחשי פתאום..
אז בואי נקום, אני אתן לך את ידי, אדליק לך נר
אני אזכיר לך שוב ושוב שיש מי ששומר