בלדת האביב

נכספתי לפיסת החבל ההיא,
התלויה מחלונה של אמלי.
שילחה אותו מעל לחלון,
ברחה היא, ואני-
נותרתי נכסף לחבל הלז
על גבהו ברחה עלמתי.

אל רוחות השמיים השלכתי עצמי
לרוחות השמיים קראתי, באומרי
איחזו בי, כי קצתי-
קצתי בחיי!
אך לא שעו הן לתחינותי.

נותרתי, קודר ואפרורי
כי רפאים קיללוני.
עלמתי ברחה, ואני-
נידונתי לכתוב בנבכי מחשבתי.
גדוש חרטה אנוכי, ואמת
כפי שאני כותב כעת.