קורדיספס

'צעדים,' קול קרא בראשו.
גופו נמתח כאינסטינקט, ידיו לפתו בחוזקה את הנשק והצמידו אותו לווסט שעטה לגופו. הוא ניסה להיראות ממוקד וערני ככל האפשר, אף על פי שרגע לפני כן ריחף על הגבול הדק שבין חלום ומציאות.
הוא ציפה לראות את אחד הקצינים מופיע בקצה של מדרגות מגדל השמירה, או אולי את מפקדו האישי, אך בו בזמן גם לא ציפה. קול הצעדים נשא עמו מעין תכונה מוזרה, איזו הפרעה מטרידה ששוטטה במוחו, נועצת את טפריה במחשבותיו כדרכן של ציפיות שלא התממשו.
זה היה ההבדל הקל שבקלים, הנוצה שמטה את כף המאזניים.
ההבדל התממש בגופה הזעיר של ילדה קטנה. הוא הסתכל עליה וחש הקלה מהולה בבלבול, מנסה לשפשף את עיניו כאילו כדי לשטוף מעליהן את מחזה הדמיון שראה זה עתה. ג'יימס לעולם לא ראה אף ילד בשטח הבסיס, ובמובנים רבים היה הדבר בלתי אפשר. 'בתו של אחד התותחים הכבדים?' תהה בליבו.
לא נדרש לו יותר מרגע אחד נוסף כדי לבין שזהו לא המצב. הילדה שעמדה לפניו, כנראה לא יותר מבת שמונה, הייתה יצור כחוש ואומלל למראה. לגופה לבשה סחבות מלוכלכות בבוץ וייתכן גם בדם יבש, גופייתה נראית כעומדת להיפרם בכל רגע. ידיה ורגליה לא היו עבות מענפים דקיקים. פניה, כמו שאר גופה, היה מכוסה בכתמיי פיח, באבק וברפש, ועדיין היה אפשר להבחין שהיא חיוורת כסיד. שערה החום היה פרוע על מצחה והסתיר במעט את עיניה, אך נדמה שלא שמה לב.
"סליחה אדון," פנתה עליו, קולה גבוה כאופייני לילדה בגילה, אולם לא הכיל שום רמז לשמחה הקלילה המתלווה לילדות.
איכשהו משמע קולה הפתיע אותו, כישף והבהיל אותו. כמעט ולא ציפה שתוכל לדבר. "איך הגעת לכאן חמודה?" שאל, "מה את עושה פה? למה את כה מלוכלכת?"
ג'יימס לא התכוון להפחיד את הילדה, אך נדמה היה ששאלותיו רק הלחיצו אותו. כתפיה הצנומות התכווצו פנימה וכף ידה הימנית החלה ללטף הלוך ושוב את פרק ידה השמאלי. "אנ…" קולה נסדק. היא השפילה את מבטה, "אני רק רוצה ללכת לבית שלי," היא נשמעה על סף בכי.
הוא חשב כמה רגעים קצרים. "אני אקח אותך למפקדים שלי ותגידי להם איפה הבית שלך, בסדר? הם ידאגו לך," הוא ניסה להישמע מעודד.
פעם נוספת היא הבהילה אותו. "לא!" צרחה.
"למה לא?"
"אני לא רוצה לסבול יותר. אני רוצה הביתה." היא החלה לרעוד. "רק קח אותי. הבית שלי מעבר ליער ג'יימס, בבקשה…"
ג'יימס היה המום. "אני…" מוחו קפא, מחשבותיו מתנגשות זו בזו כאינספור רכבות הנקלעות זו בדרכה של זו. הוא בלע רוק והמשיך, משליך את המילים החוצה יותר מאשר דובר אותן. "אני רק אסביר למפקד על מה מדו-"
"בבקשה!" התחננה. "בבקשה לא! בבקשה ג'יימס…"
הוא הסתכל סביב על הבסיס. זה היה מתחם מתקדם וסודי, שלמעשה כל ייעודו לשמור על הבניין שעמד במרכזו. זה היה מבנה רחב ידיים בצבע כסוף עליו ג'יימס ידע מעט מאוד. למעשה, הדבר היחיד שידע עליו היה שמצויה בו מעבדה. סביבו היו עוד מספר מבנים קטנים יותר, חלקם משמשים ללוגיסטיקה, משרדים של דמויות שונות בבסיס וחדר אוכל. המקום כולו היה מגודר בגדר תיל, ולאורכה שישה מגדלי שמירה. ג'יימס שמר על הצפוני ביותר, ממש ליד שער הכניסה.
זה לא היה בא בחשבון. לנטוש את עמדת השמירה הייתה עבירה שהעונש עליה עשוי להיות חמור מאוד. הוא הרגיש זיעה מכתימה את בגדיו, האם היום היה כה חם? האם היה לחוץ? למה הילדה כה מפחדת שייגש למפקדיו? ומה אירע לה?
בשטח הירוק ורחב הידיים של הבסיס חלפו קצינים חמורי סבר, חיילים שהתלוצצו בינם ובין עצמם וכמות לא מבוטלת של אנשי מעבדה בחלוקים לבנים. איך הצליחה הילדה להגיע אליו מבלי שאף אחד יבחין בה?
הוא הרגיש מגע קר, ולפתע חזר למציאות מקוריי מחשבותיו.
היא הסתכלה עליו והוא עליה, הפעם מקרוב. עיניה הכחולות היו אדומות מהדמעות, והיא הסתכלה עליו במין תקווה נואשת שאף ילד לא אמור להכיר.
הוא הסתכל שוב על מרחביי הבסיס, ולאחר מכן על שעונו.
"בסדר," אמר בהחלטיות שכלל אינו ידע מהיכן גייס. "תחכי פה בשקט, ותתכופפי כדי שלא יראו אותך."
היא צייתה ופניה נרפו בהקלה.
ג'יימס רק חיכה לרגע הנכון.
בשעת ארוחת הצהריים רוב האנשים בבסיס התרכזו בחדר האוכל. ג'יימס ידע שעדיין ישנם השומרים בעמדות, ובוודאי יהיו אלו שיאחרו לארוחה או סתם לא ילכו אליה, אך זה היה הסיכון המינימלי שהיה עליו לקחת על עצמו. אם יצליח לחמוק וישאלו הקצינים, הוא חלה ומעולם לא עלה כלל לשמירה.
המרחק ממגדל השמירה שלו לשער הצפוני היה קצר, עשרות מעטות של מטרים לכל היותר, והשער לא אויש כיוון שהיה נעול ממילא. אין זה אומר שהיה יכול ללכת בנחת אולם, ראשית כי מראהו הולך לצד הילדה יתפוס את תשומת הלב של מי שיקלוט אותם אפילו בזווית העין, ושנית הוא ייאלץ לעזור לילדה לטפס על השער כדי ששניהם יוכלו לצאת.
הוא חיכה מעט עד שחשב שהזמן הוא אידיאלי, והחל לרדת באיטיות ממגדל השמירה, כאשר הוא מנסה להסתיר בגופו את הילדה בינו ובין גדר התיל.
"תישארי מלפניי," לחש לה כשירדו מהמגדל ופנו לכיוון השער.
כדי להסתיר את הילדה היה צריך ללכת בצורה מוזרה, איטית ומעוררת חשד, אך החליט שזה עדיף על כך שיראו אותה. חייל במגדל שמירה בוודאי שלא יבחין בו, ואם יבחין ספק שיהיה לו אכפת מספיק מכדי לתת על כך את הדעת.
למרות זאת ליבו פעם בחוזקה. הוא היה צריך להתנגד לדחף התמידי להסתכל לאחור, והרגיש איך בכל צעד עיניים ננעצות בגבו כסכינים. למעשה לא היה שם אף אחד.
הם הגיעו אל השער הצפוני והוא הרים את הילדה גבוהה ככל שיכל, כך שטיפוסה על שער הברזל יימשך זמן קצר ככל האפשר. היא הייתה צריכה לטפס שני שלבים. באוזניו של ג'יימס היה הדבר כאילו כף רגלה הדקיקה גרמה למקהלת רעמים בכל פעם שנגעה בשער. 'מישהו שומע, מישהו שומע והוא מסתכל לכאן ברגע זה.'
"זה גבוה," היא אמרה בחשש כשישבה על קצה השער.
"זה בסדר," אמר בזריזות. זיעה הכתימה את בגדיו. "תקפצי חמודה."
היא קפצה וטלטלה את השער. ג'יימס קפא במקומו, מדמיין את המשפט שלו.
לאחר כמה רגעים בהם אף אחד לא קרא לו, התעשת וטיפס בזריזות על השער.
אבן ירדה מליבו, אך ליתר ביטחון מיהר לתפוס את הילדה ולהביא אותה הרחק מהכביש העפר הפתוח ואל תוך היער, שם יוכלו להסתתר מאחורי העצים בלי לחשוש שיראו אותם.
"את יודעת לאן ללכת?" שאל אותה.
היא הנהנה, והחלה לצעוד הרחק מהבסיס.
ענפיי העצים נעו עם הרוח השורקת, עלים קרקשו. אוויר היער היה לח ומחניק, רווי בניחוחות הצמחייה. לקח לו זמן להודות, על אף שזה היה כה ברור, שמשהו לא בסדר. ככל שהעמיקו אל תוך היער כך חושיו הפכו מעורפלים וראשו החל להלום. השמש סינוורה אותו והצל העיק על מחשבותיו.
הילדה הלכה לידו בדממה צורמת. הוא לא היה מסוגל לשאת את זה יותר, הוא הרגיש שהווסט שלו מתפתל על גופו כנחש חנק, מוחץ את עצמותיו. הוא שלח את ידו אל חזהו בבהלה, ונאנק. הוא כנראה הבהיל את הילדה, והיא הסתובבה אליו.
"משהו קרה?" שאלה בדאגה.
'אני הוזה,' הבין. כנראה התייבש. "שום דבר… רק קצת סחרחורת, החום… צריך למצוא מים." זו אולי הייתה הפעם הראשונה שהתחרט על כך שלא עלה לשמירה עם כוננות מים, כפי שנדרש מהם.
הילדה משכה בכתפיה. "לי קר."
הם המשיכו ללכת, וג'יימס ניסה להישאר עירני מספיק כדי לקלוט בעיניו מקור מים. הוא קרא איפשהו שבני אדם אוהבים כל כך זהב ואבנים נוצצות כאינסטינקט פרימיטיבי. בעבר כשעינם קלטו ניצוץ כלשהו, הייתה זו בדרך כלל השתקפות אור השמש על המים. מאז אותה תקופה בני אדם העדיפו ברוב המקרים שיהיה זה יהלום שיצוץ למולם באמצע הדרך, אך באותו היום ג'יימס היה מסתפק פשוט במים.
הוא הסתכל על הילדה והרהר על מוזרות הסיטואציה אליה נקלע. הוא לא יודע עליה דבר, היא הופיעה באופן מסתורי ועתה מובילה אותו בעצמה אל ביתה. משהו לא הסתדר בראשו, אבל יצר הסקרנות גבר על כל ספקותיו וחשדותיו.
"איך קוראים לך?" שאל.
היא המשיכה ללכת, אדישה לחלוטין לשאלתו. למעשה היא אפילו לא הסתכלה עליו.
היער החל להפוך לסבוך יותר ככל שהתקדמו. העצים גדלו צפופים זה לזה, חלקם בעלי גזעים מרשימים ששורשיהם הפתלתלים בגוון ירוק חיוור כיסו את הקרקע כנחשים, אחרים עצים קטנים יותר ופשוטים למראה. על אחד מהשורשים העבים שהתפתלו על הקרקע ובצל העצים, הוא הבחין בפטריית הקורדיספס שגדלה דרך גופת טרנטולה חסרת מזל עליה השתלטה. הוא צפה מרותק בגופתה המעוותת של הטרנטולה, ובעמודות הקורדיספס הצהובות והחיוורות אשר גדלו מתוך גופה. במחזה היה משהו מהפנט, פראי כפי שהוא טבעי, משהו שהיה יכול להיות יפה אלמלא המשמעות המחרידה שהכיל.
הוא ראה שהיא צופה בו. "נו, את רוצה להגיד לי את השם שלך?"
היא הנידה בראשה באיטיות. "היה לי שם פעם, אני חושבת…" אמרה בהיסוס. "F-269, ככה קראו לי."
ג'יימס לא הבין, וכששאל לא הסבירה.
ההליכה ביער, ובייחוד עם ציוד הלחימה והנשק שלו, הייתה משימה לא פשוטה כלל. השמש היוקדת של הקיץ יחד עם הלחות של היער החלו לתת את אותותיהם שוב. הוא הרגיש את פעימות ליבו בראשו כמהלומות פטיש, הוא התנשם. אלמלא הייתה הילדה הולכת לפניו, מובילה אותו, כבר היה עוצר מזמן. משהו בתוכו הניע אותו להמשיך, ככוח בלתי נראה שהוביל אותו אל יעד לא ידוע. הוא חשב שהיו אלו הרחמים על סבל שראה את תוצאותיו, הרצון העז לעזור לילדה כה צעירה עם כה מעט רוח חיים. הוא רק רצה לראות אותה מחייכת.
למרות רצונו הטוב צעדיו הלכו ונהיו כבדים. הוא ניגב את הזיעה ממצחו, הוא היה רטוב כאילו טבע ונמשה מן המים. ג'יימס לא הרגיש כמי שניצל זה עתה מסכנת חיים, הוא הרגיש, למורת רוחו, כמי שאוזלים כוחותיו והוא הולך וטובע.
אחרי זמן מה, ולהפתעתו הגמורה של ג'יימס, הוא מצא את עצמו באוויר הפתוח בלי לשים לב. הוא יצא מן היער אל קרחת רחבת ידיים שאין בה דבר פרט לדשא ושטח נכבד של אדמה עירומה.
הילדה החלה לרוץ
"היי, לאן את הולכת?" צעק לעברה.
"זה כאן!" השיבה.
הוא התקדם אליה בצעדים כבדים. הוא לא הבין, הרי הילדה ביקשה שיביא אותה לביתה, ואומנם יצאו אל קרחת היער אך עדיין היו בשטחו. היא נעצרה על חלקת האדמה העירומה. ג'יימס היה מבולבל כפי שלא היה מעולם.
"הינה, לשים אותי כאן בבקשה."
"כאן?"
"כן, כאן, בבקשה…"
הוא לקח צעד לאחור. "אמרת… אמרת שאני אקח אותך הביתה." הוא החל להרגיש חנוק על אף האוויר הפתוח.
"כל המשפחה שלי נמצאת כאן," אמרה ורקעה ברגלה על האדמה, "אימא, אבא, אחותי הגדולה… בוא, אני אראה לך איפה אני נמצאת."
'זה לא אמיתי,' הרהר. 'אני הוזה… החום משפיע עליי.'
הוא עקב אחריה כמהלך מתוך שינה. היא נעצרה לא רחוק משם, על יד אחד העצים שהיו על הגבול שבין הקרחת והמשך היער. הוא נעצר והפנה את מבטו להיכן שמבטה היה נעוץ. "אלוהים אדירים," אמר בקול חלש. על גזעו החיוור והירוק של העץ, שקועה למחצה בבוץ, נשענה גופתה של ילדה. ג'יימס הקיא את כל תכולת בטנו.
הגופה הייתה במצב מחריד. לבטח הייתה שם כבר זמן מה, בשרה רקוב לחלוטין וחלקו אף לא נמצא, צלעותיה היו חשופות כמעט לחלוטין והחל לגדול בניהן עשב. פניה היו אכולים למחצה, עצמות לחייה ולסתה חשופות גם כן, פיה מעוות בזעקה אילמת. צמרמורת אחזה בו.
"קח אותי למשפחה שלי ג'יימס." האם שמע את הילדה, או שמא זו הגופה שדיברה אליו?
הוא לקח כמה צעדים אחורה וכמעט נפל לאחור. "לא, לא." ראשו כאב, הוא הרגיש שוב סחרחורת. "לא!" הוא השליך את ידיו בביטול.
"ג'יימס אני מתחננת!" קולה של הילדה החל להיסדק.
הוא הפנה את גבו ומיד משם בצעדים זריזים, מרגיש כמרחף מעל פני האדמה.
"בבקשה…" היא החלה לבכות. "אני רוצה את אימא שלי. אני רוצה את אבא. בבקשה ג'יימס! אני כל כך לבד…"
הוא עצר.
"יש עט בשיחים שמאחורי העץ, שים את הגופה שלי עם ההורים שלי. אני לא רוצה להיות לבד יותר."
הוא הסתכל על הילדה מפוחד. הוא לא ידע מה לעשות, אבל יותר מזה הוא לא ידע איך יוכל פשוט להסתובב וללכת.
ג'יימס הלך אל עבר השיחים, ואחרי חיפוש קצר מצא את העט שהזכירה.
לאחר מכן פנה אל הגופה. הילדה התבוננה בו. הוא הרים את הגופה בזעירות כפי שהיה נושא ילד חי, מניח לה לשכב בין זרועותיו. חצי שלד, היא הייתה כה קלה, ובכל זאת הייתה הדבר הכבד ביותר שנשא מימיו.
הוא הניח אותה לצד האדמה העירומה, פשט את הציוד והחל לחפור.
העט הייתה ישנה וחלודה, אך היא עשתה את העבודה. זה היה החום שגזל את כוחותיו. הוא הרגיש כמו דחליל, ושריריו נעים באוטומטיות לחלוטין, מחוץ לשליטתו.
על סף עילפון, הוא לפתע נתקל בפנים ריקות מביטות אליו מתוך האדמה. צמרמורת עברה בגופו.
קבר האחים לא נחפר עמוק כל כך, ובכל זאת לקח לו זמן רב עד שחפר בור גדול מספיק כדי שיוכל לצרף את גופתה של הילדה.
לבסוף הניח את הגופה בקבר, והחל לכסות אותו בחזרה.
כשסיים היה באפיסת כוחות. אור השמש היה כחניתות בעיניו.
"תודה," אמרה הילדה בקול חלוש ונטול רגש, אך לג'יימס נדמה היה שהבחין בפיה מתעקם במקצת לכדי חיוך.
הוא לא ראה אותה נעלמת. הוא צנח ארצה, ולא קם לעולם.