בכמה רגעים זה קרה

ולרגע אחד זה אני,
עומד שם לבד ומחכה,
ולרגע שני זו היא,
ושערה מתנפנף ברוח הקרירה,
ואנחנו עומדים אחד מול השני,
ושותקים,
סתם עומדים, מחפשים תירוצים,
ועינייה החומות משכו אותי,
והרגשתי איך רגליי מתקרבות,
צועדות לעברה בלהיטות,
רוצות מגע, דורשות.

ופתאום הכל נעצר,
השקט שאפף אותנו נעלם,
ושאון העיר חוזר ונשמע,
מכה בנו בעוצמה, בעוד שנינו חושבים,
מתי הספיק להיות כה רועש.
והיא נעה בקלילות,
כאילו רגליה מרחפות על האדמה,
וידה מושטת לפנים,
כאילו מחכה שאקח אותה.

לרגע אחד אני עומד,
סתם עומד בפינת הרחוב וחושב.
על כאן ועל שם, על שחור ועל לבן,
אבל היא, היא פשוט הופיע,
והכל נמחק.

אני זוכר שיצאתי מביתי,
הרוח הקרירה תפסה אותי.
היא הצליפה בי,
ואני מתגונן.
אני צועד לאט אל המכונית,
נכנס, אך לא סוגר,
ובשנייה האחרונה אני קורא לה,
מזמין אותה להכינס,
כדי שתגן על גופה מפני הקור,
ושלא תצטרך לקפוא בקור התחנה.