בכביש שאינו נגמר

אני נוסעת על הכביש. רק אני, רק המכונית הישנה והקטנה שלי. מימני האגם, נראה כל כך שקט ורגוע. הציפורים שיושבות סביבו נחות- שום דבר לא קורה וככה זה מושלם. לאן אני נוסעת עכשיו? לחיים חדשים. אחרי כל מה שקרה זה נראה לי הכרחי. אני עוזבת את המשפחה שלי, המשפחה המשוגעת שלי: את הוריי שמעולם לא התנהגו כאילו הם הורים, את אחיי שלא הצטערו כלל שהם ניתקו קשר עם המשפחה, את כל דודיי שגרים במרחק שעות זה מזה ולא מרגישים רע, את סבתי הזקנה שהיא היחידה הנורמלית במשפחה. אני עוזבת את חבריי: את חברתי שחשבתי שהיא הטובה שבעצם שנאה אותי שנאה עמוקה, את בן- זוגי שבגד בי עם כל כך הרבה בנות שאני רובן הוא בכלל לא זוכר, את חברותיי שלא אהבו אותי ותמיד ריכלו עליי, את זאת שחשבתי שהיא מרשעת שבעצם התגלתה כחברתי הטובה ביותר שסיפרה לי כל מה שקורה מאחוריי גבי וייעצה לי לעבור לחיים חדשים. אז הקשבתי לה, ארזתי ונסעתי רחוק. אולי אני אתגעגע, אולי לא. אולי אני אחזור, אולי לא. אולי חיי יהיו נוראים יותר שם, אך אולי לא. כל זה והכביש עדיין לא נגמר, האגם התרחק והציפורים הלבנות עפות מעליי בקבוצות מאושרות. אני לא מתחרטת על עזיבתי, אני שמחה. מה זה משנה אם אם אני אתגעגע ואם אני אחזור? עכשיו אני אדם חדש, עכשיו אני מתרחקת מכולם ועוברת לחיים שקטים ורגועים. אני מביטה לאופק, הכביש לא נגמר וגם האופטימיות שלי לא נגמרה.