בית קפה

בין שבע לשמונה זה ככה. איך? ככה.

מיתר משכנעת אותי לקום בשעות האלה.

מיתר משכנעת אותי תמיד: למצוא עבודה, להפסיק ללבוש חזיות, לקום מוקדם.

מיתר משכנעת אותי תמיד אבל לא לאורך זמן: הברזתי מהעבודה אחרי חודשיים, להסתובב בלי חזיה זה יותר מדי מבטים מגברים ברחוב ולקום מוקדם, טוב, לקום מוקדם זה פשוט ככה.

'על הפנים', אני אומרת כשהיא שואלת בחיוך רחב איך זה משפיע. אנחנו יושבות בבית קפה טבעוני עם מלא דגלי להטב. היא שותה קפה. היא הפסיקה עם הסיגריות אבל כשאני מדליקה אחת היא מבקשת שאכטה.

'את צריכה לתת לזה זמן,' היא אומרת, מיישירה אלי מבט כזה שלה, מהאלה שעושים לי לא נעים.

אני רוצה לצעוק: מי אמר שמה שעושה לך טוב יעשה גם לי טוב? אבל אני לא. כי זה כן יעשה לי טוב. סתם לא בא לי. אני אומרת במקום, 'אולי. אבל אני עייפה תמיד ובין שבע לשמונה… זה ככה, לא יודעת.'

'ככה?' היא שואלת, כי זו מיתר: היא אוהבת רק הגדרות מדויקות.

'כזה, את יודעת, מין שעה כזו…. שעה טובה לדכאון.'

אני יודעת עוד לפני שהמילים יוצאות. היא מתחילה את השיחה הקבועה: למה אסור לי לתת לדכאון להגדיר אותי ואת מעשיי.

אני רוצה לומר לה להפסיק. כבר שמעתי, וגם אם לא הייתי שומעת, אני יודעת, אבל דכאון הוא לא דבר שבחרתי שיגדיר אותי. הוא פשוט נוכח כמו צל ממש כהה. וגם לא ממש אכפת לי. למה הם לא מבינים שזה כל העיניין בדיכאון? הוא עושה שלא ממש יהיה לי אכפת. אז לא ממש אכפת לי שלא אכפת לי שלא אכפת לי שלא אכפת לי שלא

אני מהנהנת לכל מה שהיא אומרת ומבטיחה להשתדל.

לפעמים המפגשים שלנו מרגישים לי מיותרים: אני יכולה להסריט אחד ולשבת בבית לצפות בו במקום לשבת איתה כאן.

אני לוקחת עשן לריאות ומשחררת אותו לאט.

בא לי לישון. בא לי לישון לארבע עשרה שעות, לא בדיוק רצופות, שינה פרוסה כזו, עם הפסקות להשתין ולאכול. נמאס לי לקום בשבע.

אני מטה אוזן למיתר. היא באמצע להסביר לי על פבלוב והכלבים שלו. אני אוהבת התניות אבל עכשיו בא לי לישון.

מיתר מדויקת ומווסתת. אם למיתר היה דיכאון הוא היה בא רק בין שמונה לתשע בימי רביעי כי זה הזמן הפנוי היחיד ביומן שלה. מיתר לא עושה טעויות; היא מפיקה לקחים.

לפעמים אני שונאת אותה מרוב קנאה. היא חייה חיים אידיאלים באופן אובייקטיבי. יש לה דירת חדר מקסימה במרכז העיר, היחידה במרכז העיר עם נוף של גינה מהחלון (קטנה, אבל מלאה בדשא), היא עובדת בצורה מסודרת, היא בריאה ומפתחת הרגלים בריאים, היא תמיד נראית שבעה. לא רק מאוכל, מהכול. מהחיים. לא כמו מישהי מפונקת: כמו מישהי שנהנית ממה שהשיגה אחרי מאמץ.

אולי אם הייתי מנערת אותה ולוקחת אותה איתי לרחוב: בואי, תראי: כאן אני מתפלשת ברפש הרחמים העצמיים הבלתי נדלה. כאן אני וחברים דנים בסוגיות משלנו: יש מי שרוצה לשתות, יש מי שרוצה להסניף (בדרך כלל רק מיה, אם גם דן באזור אז גם דן) כאן אנחנו יושבים עם בקבוק ערק ושותים עד המוות או עד הבוקר או עד שבאים שוטרים או, לרוב, עד שהבקבוק נגמר.

אני רוצה שתכיר אותי ותאהב אותי בכל זאת, על כל הרגרסיות, הטעויות, חוסר המוטיבציה.

אולי אם הייתי מושכת אותה לחדר שלי: פה אני זורקת בגדים מלוכלכים. פה בגדים נקיים. פה רגשות מיותרים. כאן אני מתכרבלת צמוד צמוד עם האפתיה ופה אני מרגישה אבל רק מה שספרים וסרטים גרועים (לרוב קומדיות רומנטיות, מביך להודות) גורמים לי להרגיש.

אולי אם הייתי משכנעת אותה לצפות איתי בשבוע מחיי. היינו מעבירות את הכול מהר ורואות רק נקודות לא חשובות בלי להתמקד. אני ומיה מתארגנות ליציאה. מיה מאפרת אותי. אני יודעת שאני נראית כאילו אני מחפשת לקוחות אבל אני מרגישה כמו מישהי אחרת וזו תחושה טובה. אני ומיכל יושבות ומפנטזות על החיים שלנו בגיל עשרים ושלוש (היא מסיימת תואר. אני סופרת מצליחה. בדמיון הכול מותר) אני ורז מדברים. אני שיכורה מהתחת ואני מסבירה לו כמה אני אוהבת ומעריכה אותו בזמן שהוא מחבק אותי ועושה קולות של רז (אווו. חיימשלי. אווו.).

אבל אני לא עושה את זה. לא לוקחת ולא מושכת ולא משכנעת. כי אני יודעת שאני לא מישהי שאפשר לאהוב. במיוחד לא בשבילה. אני כאוס מוחלט והיא סדר אינסופי.

(אפילו הכתיבה שלי כאוטית. היא כותבת סדר: כולה נקודות ופסיקים. אני כולי סוגריים ונקודותיים ומשפטים פתוחים)

היא משלמת על הקפה ואני שואלת על חייה: איך בעבודה, מה שלום גל,אם היא עדיין פוגשת את הפסיכולוגית שלה ועדיין עושה ספורט פעמיים בשבוע.

אנחנו מתחילות ללכת לכיוון התחנה. שם היא תחבק אותי ואני אבטיח לקחת לתשומת ליבי את מה שאמרה לי היום.

אני רוצה כל כך לומר לה שאני אוהבת אותה נורא ומתגעגעת אליה והלוואי שיכולנו להשתולל במקום לשבת בבתי קפה. הלוואי שהיינו משלמות עשרים שקל לשעה במתחם הטרמפולינות בסינמה סיטי. הלוואי שהיינו שוכבות על הדשא בגן העצמאות ושותקות עם סיגריות ביד. הלוואי שהיינו הולכות ברחוב עם מוזיקה ומעמידות פנים שאנחנו במחזמר.

אנחנו מגיעות לתחנה. אנחנו מתחבקות ואני רוצה כל כך לישון