בית קברות

זה היה יום ראשון בבוקר. השמיים האפורים הזכירו תקרת בטון אטומה, שוממת וחסרת חיים. עברה שנה מאז שאימי נפטרה אז החלטתי לבקר אותה שוב. כבר כמה חודשים שלא הייתי שם והרגשתי טיפה רע אם עצמי. אני לא מבין את הקטע הזה של להזכיר את הנשמה של האדם מידי שנה ובכלל אני לא מבין את האנשים האלה שחושבים שעכשיו היא במקום טוב יותר. אין דבר כזה. עכשיו היא בתוך האדמה תחת חתיכת אבן לבנה. מבחינתי קבר זה מקום סימון, רק לדעת היכן יקירך קבור ותו לא.
לאחר כשעה של נסיעה הגעתי לבית הקברות השעה הייתי כמעט עשר וידעתי שאני צריך לעשות את הביקור הזה מהר. גם ככה לא הייתי צריך לעשות יותר מידי, זה לא שעכשיו אני יתחיל לדבר איתה, להגיד לה כל מה שקרה בחודשים החולפים. זה מנהג אידיוטי. היא לא שומעת והיא בחיים לא תשמע יותר. אם רציתי להגיד לה משהו חשוב הייתי צריך לעשות זאת קודם, לפני שהיא מתה. עכשיו זה מאוחר מידי.
כשנעמדתי מעל קברה ראיתי כמה הוא מלוכלך ולא מושקע ביחס לקברים האחרים. הוצאתי בקבוק מים ומטלית ושטפתי את האבן. לאחר מכן הוצאתי את הפרחים האדומים שקניתי בדרך, הנחתי אותם שם והתחלתי ללכת חזרה למכונית.
בעודי הולך אני קולט בזווית עיני ילד קטן מחבק עץ גדול. גיחכתי. חשבתי לעצמי שהילד מטומטם או משהו, למה לו לחבק עץ סתם באמצע החיים. המשכתי ללכת עד למכונית ונסעתי לעבודה.

זה היה יום ראשון בבוקר. השמיים היו אפורים ובחוץ הרוח נישבה בחוזקה. התעטפתי במעיל שלי ויצאתי לבית הספר, או לפחות זה מה שאבי חשב. כבר שבוע עבר מאז שאימי נפטרה. ידעתי שאני חייב ללכת ולחפש דרך, כל דרך כדי לשמוע אותה שוב, כדי להרגיש אותה פעם אחת אחרונה.
הדרך לבית הקברות הייתה ארוכה. הרוח חדרה לעצמותי והקפיאה אותי מבפנים. היה לי קר והמעיל לא הספיק. רגלי כאבו מההליכה הממושכת וכבר רציתי להרים ידיים ולחזור חזרה הביתה. אך לא ויתרתי כי ידעתי שלא משנה מה היום אני הולך לדבר איתה, לחוש אותה כאילו היא שם איתי, אפילו שהיא קבורה באדמה מתחת לאבן לבנה.
כשהגעתי לבית הקברות חיפשתי את העץ הגדול שמתחתיו הייתה קבורה אימי. לאחר כמה שניות זיהיתי אותו במרחק והתחלתי לרוץ לעברו. רכנתי מעל האבן הלבנה ולחשתי לה, אך היא לא לחשה בחזרה. נגעתי באבן אך היא הייתה קרה, רטובה וחסרת חיים.
דמעות עמדו לפרוץ מעיני, הרגשתי כאילו עברה ההזדמנות האחרונה שלי לשמוע את אימי עוד פעם אחת, להרגיש את פיה מנשק את מצחי בפעם האחרונה. נעמדתי מעל האבן. הרוח נשבה והעלים החלו נופלים על ראשי ואז ידעתי מה עליי לעשות. ניגשתי אל העץ, עצמתי עיני וחיבקתי אותו הכי חזק שאפשר, כפי שהייתי מחבק את אותה כשחזרה מהעבודה. ואז הרגשתי את זה. הרגשתי את שורשי העץ שואבים מאימי את האנרגיה האחרונה שנשארה בגופה, הרגשתי את הרוח מלטפת את ראשי ולוחשת באוזניי.
פתחתי את עיניי ועזבתי את העץ. בדרך חזרה הביתה כבר לא היה לי קר ורגלי לא כאבו. כל מה שיכולתי לחשוב זה על הפעם הבאה שאחבק את העץ שוב ואשמע את אימי.