בית נטוש, זיכרון וחמציץ
אני יושבת ומסתכלת על הסביבה, הפרחים על המרפסת נמצאים בתחילת הפריחה והרוח הקלה הרעידה את צמרת העץ שעמד ליד הבית הנטוש. מול דלת הכניסה ובשביל הגישה הקטן היו זרוקים כמה ארגזים וערמה קטנה של לבנים, החצר שבבית הנטוש צמחה פרא. בתחילת החורף תתמלא כל החצר בחמציצים, בת דודה שלי אחותי ואני נקטוף אותם ונעשה פרצוף חמוץ גם אם החמציץ לא היה כל-כך חמוץ. אבל עכשיו קיץ והחצר הנטושה עזובה ומוזנחת, עשבים יבשים שולטים בה. אני מסתכלת עליה מהמרפסת של סבתא שלי ומרגישה געגועים. אבל לא יתכן שאני מתגעגעת לחמציצים, שיצמחו גם בחורף הבא.
אני מסתכלת שוב והפעם דרך הזיכרון, זיכרון שלנו רצות סביב החומה שמקיפה את החצר, קוטפות חמציצים וצוחקות. הבנתי למה אני מתגעגעת, אני מתגעגעת לזמן שהיה ולא יחזור, אני מתגעגעת ליחסים שפעם היו טובים יותר. עכשיו אני נאנחת מניחה את המחברת וקמה, כי סבתא שלי קוראת לי לארוחת צהריים.
תגובות (1)
וואו, אהבתי מאוד. אהבתי גם איך הבית הראשון מונע על ידי החמציצים ואיך אתן מתגעגעות לזה, שזה בעצם דבר שולי מאוד אבל הוא טפס חלק משמעותי. מאהבתי מאוד, זה העלה בי כזה סוג של "נוסטלגיה" כזאת למרות שאני לא הייתי שם. יפיפה. אשמח עם תקראי ותגיבי על סיפורים שלי :)