בית חולים לשפויים

נחמד.
בכל מקרה- הסיפור יראה יותר טוב אם תוסיף לו אנטרים מידי פעם, ולא תשאיר פסקה אחת אורכה.

אני חושבת שעדיף שהוא יישאר שם O.O'
בכללי כתבת יפה, למרות שתסביר לי, מה כלכך רע בלהתרבות (פשוט נראה שיש לו בעיה עם זה) גם אם זה מה שהטבע רוצה?
(הוא בעצם חושב על גלגל החיים(לדעתי): קמים אוכלים ישנים קמים אוכלים ישנים… מה הבעיה פה?)

אני אוהבת את זה.. זה ממש מעניין, מחכה בקוצר רוח לפרק הבא!

רובי, נכון? אני אחשוב על הצעתך. וכבר אמרתי, לא מעובד…
ספיר, מה שרע הוא שאנחנו עושים את זה כי הטבע גורם לנו ולא בגלל שאנחנו חושבים על זה או באמת רוצים את זה. ככה אנחנו וזה הרצון שלנו בלי שום סיבה מיוחדת, וזה קצת חסר טעם, לחיות רק כי זה הטבע שלנו, בלי שום משמעות, מטרה או היגיון מאחורי הדברים. בעיני ה"מטופל" זוהי התעללות מצד הטבע, להעביר אותנו דרך כול החיים האלה, לגרום לנו לרצות לעשות דברים שיימשיכו את החיים, ושלא לדבר על לסבול המון, וכול זה ללא מטרה נראית לעין או אפילו הסבר.

רובי, נכון? אני אחשוב על הצעתך. וכבר אמרתי, לא מעובד…
ספיר, מה שרע הוא שאנחנו עושים את זה כי הטבע גורם לנו ולא בגלל שאנחנו חושבים על זה או באמת רוצים את זה. ככה אנחנו וזה הרצון שלנו בלי שום סיבה מיוחדת, וזה קצת חסר טעם, לחיות רק כי זה הטבע שלנו, בלי שום משמעות, מטרה או היגיון מאחורי הדברים. בעיני ה"מטופל" זוהי התעללות מצד הטבע, להעביר אותנו דרך כול החיים האלה, לגרום לנו לרצות לעשות דברים שיימשיכו את החיים, ושלא לדבר על לסבול המון, וכול זה ללא מטרה נראית לעין או אפילו הסבר.
המעודדת, תודה על. העידוד. ועל איזה "פרק הבא" את מדברת בדיוק?

אבל בסופו של דבר לכולם יש מטרה..

אם כך תגידי לי את, מהי מטרת החיים? מהי המטרה המוגדרת שלשמה אנחנו כאן? לחיים אין מטרה, או לפחות אף אחד לא יודע בוודאות מהי המטרה. כמובן, אנשים מציבים לעצמם יעדים שונים וקובעים לעצמם מטרות, אך בואי ואגלה לך משהו: זה לא שווה כלום, כי בסוף כולנו מתים והכול יורד לטמיון, לא נשאר לנו כלום. ולפני שתנסי לענות שכן נשאר משהו ודברים בסגנון (אותם כבר שמעתי) תעני לי על זה: של מי ההישג כשאין את מי שהשיג את אותו ההישג? תביני, אדם שמת, איננו כאן יותר, הוא גרוע מזה בעצם, הוא אינו קיים, נמחק, כך שהוא לא מקבל שום דבר מכול זה, האדם המת לא ניהנה משום הישג, משום הגשמת יעד או הגעה למטרה, פשוט כי הוא איננו וכלפיו לא קיימים יותר יעדים ומטרות, כך שהוא לא משיג כלום בסופו של דבר. הוא השיג בחייו ובמוות הכול נמחק כלפיו. אז ברור שאם היעדים שאנו קובעים לעצמנו הם תכלית החיים, החיים שלנו חסרי טעם בצורה שעלולה לשגע בנאדם שישים לב לזה. אלא אם כן את דתיה ואז כמובן הכול הרבה יותר יפה והחיים ורודים. השאלה היא – האם זה באמת ככה, או שהכול בראש שלך (וזה עדיין נשאר תירוץ נהדר להישאר שפוי, אפילו אם הכול רק בראש).

עצוב.
כתוב היטב.

חחח לקח לי קצת יותר מידי זמן להבין, אני חושבת שזה מכיוון שהתלהבותי גברה עליי בעת הקריאה.
בהתאם לציפיות- איכותי, מקורי ובעיקר מעניין.
אני אוהבת שאתה כותב על הקיום ועל מטרת החיים, הדעה שלך בנושא זה מרתקת!
תמשיך לסחוף אותי

אדם שמת לא נמחק, עצם העובדה שאתה הכרת אותו, שידעת שהוא מת בכלל, אמורה להגיד לך משהו. כשמישהו מת אנחנו זוכרים אותו. לא צריך שכל העולם ייזכור אותו לדורות, מספיק שאתה זוכר אותו בליבך.
חוץ מזה, אולי הוא השיג את ייעדו לפני מותו. אם רופא החליט שלהיות רופא זה הייעוד שלו, אז אתה לא יכול להגיד שהוא לא מצא אותו. אם ליצן החליט שלשמח ילדים זו ייעודו, כנ"ל.
אני חושבת שאתה (או אתה) מתרכז יותר מידי במוות, בזה שהוא מימלא הולך למות, אז למה לעשות משהו? למה לנסות לשנות משהו בבית שלי?
למה ללכת ללמוד, להתבגר, להתחתן, להרגיש דבר שנקרא 'אושר' ? הרי הוא ימות בסוף ובטח לא יזכה לכל זה שוב. הרי זה כמו כרטיס חינם חד פעמי לשימוש נכון.
ובכלל, לא משנה מה יגידו תיאוריות (אם יש כאלה, אני לא יודעת) אף אחד לא יכול לדעת מה יש אחרי המוות, אתה אפילו לא יודע אם אתה באמת רואה את ה'אור לבן' הזה.

לא ממש מסכימה עם זה זה לא בדיוק הטבע שמשחק בנו זה יותר הגוף האנושי הרי הגוף האנושי רוצה להתרבות הגוף צריך את המזון הגוף צריך לנשום והגוף הוא גם מה שמת בסופו של דבר.
הקטע כתוב טוב (כמו תמיד) ומה שהוא מציג זו מחשבה יפה אך שגויה מעט (והסברתי זאת בתחילת התגובה).

ספיר, כשאדם מת, נעלמת התפיסה הסובייקטיבית שלו. זה לא משנה אם זוכרים אותו, האדם עצמו, כלומר אותה האישיות, לא קיים יותר. רק כדי להמחיש, דמייני שניה שאת מתה, אוקיי? את לא קיימת… לא מרגישה כלום… לא חושבת כלום… כול ההישגים שלך אינם שלך יותר, פשוט כי את אינך והישג לא משתייך למשהו שאינו. עכשיו, היי! מישהו זוכר אותך! את קמה לתחייה, קופצת החוצה מהקבר ומתחילה לרקוד? לא! זה לא משנה שום דבר עבור הסובייקט המת… הוא נשאר מת בדיוק באותה המידה. המחשבות שלך בעניין, תסלחי לי, אבל הן נורא ילדותיות, "מתים חיים בזכרון שלנו", איך מידע השמור במוחו של האדם החי מחזיר לתחייה דבר שאינו קיים, או בכלל משפיע עליו?! אין שום קשר בין הזיכרון שלך בעניין אותו האדם המת לאדם עצמו, הזיכרון והאדם הם שני דברים שונים לחלוטין. מה שאת אומרת הוא כמו שאגיד שעכשיו שנת אלפיים, כי אני עדיין זוכר אותה, או שאגיד שהיא עברה פחות ולא לגמרי חלפה בגלל שאני זוכר אותה. הזמן שעבר לא קיים עוד, ובדיוק כמוהו האדם המת, לא משנה איזה מידע יש במוחנו לגביו. וחוץ מזה, המטרות הפרטיות שלנו אינם מטרת החיים המוגדרת, כלומר, להיותנו קיימים, לחיים שלנו עצמם, אין מטרה, או לפחות לא מטרה נראית, וזה שאנחנו ממציאים לעצמנו מטרות לא משנה את העניין, הגם ששוב, המטרות שאנו מציבים לעצמנו הן די חסרות ערך מבחינה אולטימאטיבית.
עכשיו את, שקד! קודם כול, "הטבע האנושי" מכירה? ככה שזה כבר לא שגוי אף לשיטתך, אך אני חושש שכלל לא ירדת לסוף דעתי בעניין. הדעה שרציתי להציג בסיפור היא שהטבע מעצב את צורות החיים כך שימשיכו את "גלגל החיים" (כמו שספיר היטיבה להגדיר), כלומר הגוף שלנו נהייה רעב כי הברירה הטבעית, או הכוח הטבעי שאחראי על עיצוב אורגניזמים, עיצב אותו כך, כדי שיחיה. הרעיון הוא שישנו איזשהו כוח שמעצב את כול הגופים של כול היצורים כך שיחיו וימשיכו את החיים. מוסכם?
כול השאר, תודה על התמיכה.

אהבתי!
יש עומק, רעיון יפה ומקורי :-)
ואני חייבת לציין שאני לא מסכימה איתך בכלל XD

למה?

אני מאוד מסכים, ובכלל אהבתי מאוד את הסיפור. תן לי לצטט לך שורת שירה גאונית (שלי אומנם, אבל עדיין גאונית):

אנשים הם כמו ילדים קטנים.
חושבים שהם גדולים, על אף שאת העולם עדיין אין הם מבינים.
רק אותם אנשים ספורים שהכירו באי הבינם את המציאות, עשו את הצעד הראשון אל עבר הבגרות.

ממש הגזמת בהערכת השירה שלך, היא סבירה, לא יותר, הרעיון נחמד, אבל זה ממש לא כתוב בצורה פואטית.

כנראה שלא קראת הרבה פרוזה בחיים שלך, ושגם אתה מושפע משטויות בסיסיות.

אמרתי שהשירה סבירה! לא אמרתי שזה זבל, רק שזה לא גאוני כמו שאתה חושב שזה. התכוונתי לומר שאין בקטע שום דבר מיוחד, כלומר, גם אני יכול לכתוב משהו בסגנון. לעלות על רעיון יפה ולכתוב אותו, כול אחד יכול, החוכמה בשירה היא להציג את הרעיון שלך בצורה מיוחדת, זה מה שהתכוונתי לומר.