בית התקווה

"אם הם יתפסו אותנו הם יהרגו אותנו, סתם שתדע."
אמרה הנערה, זו הייתה שעת לילה מאוחרת, שעה שאף הורה לא היה רוצה למצוא את ילדו מחוץ לבית המוגן והבטוח.
"אז נדאג לזה שהם לא יתפסו אותנו." השיב לה קול נערי שהיה כה מלא בביטחון, אף שנדמה שהעביר לה חלק מביטחונו של הנער עצמו אליה.
היא צחקה, היה נדמה לה שכל דבר בו לעג לברור מאליו, שגם הדברים הכי צפויים והגיוניים לא יתרחשו כל עוד היא איתו.
השעה הייתה שתיים לבנות בוקר, הם לבשו את אותם בגדים כבר יומיים.
זו הייתה עיר שהם בקושי הכירו, אבל ניחמה אותה העובדה שלפחות אחד את השני הכירו טוב למדי.
הם התייצבו מול בניין חסר ייחוד בצבע חום דהוי, הנערה ניחשה שזהו בניין ישן למדי ושהם לבטח נמצאים באחת השכונות היותר ישנות שהייתה לעיר להציע.
"בואי" הוא משך בידה והוביל אותה לצד הבניין.
לפני שהספיקה לשאול מה הוא מתכנן, היא הבחינה בסולם מתכתי שצבעו הכסוף המבריק בלט לעומת צבעו של הבניין, צבע מכוער למדי, חשבה כעת.
הנער החל לטפס, והיא עשתה כמותו.
הסולם היה גבוה למדי, והם מצאו את עצמם מגיעים את לגג הבניין, הם נעמדו עליו והנערה אחזקה בידו "אם הבניין הישן הזה עומד להתמוטט אני-"
אבל הוא קטע אותה "הוא לא יתמוטט, לפעמים אני לא מבין מה עובר לך בראש כשאת ישר חושבת על דברים כאלה." אבל אז הביט בה והבעתו התרככה, עיניו הירוקות שידרו עצבות וכאב בו יחד.
היא חייכה אליו "זה בסדר, אני כבר רגילה לחוסר הטקט המובהק שאתה מפגין מדי פעם."
הוא צחק וניער בראשו "את הראשונה" פסק.
הם התיישבו שם על הגג והשקיפו על העיר הגדולה שהסתובבו בה מזה שלושה ימים, בניתוק מוחלט מכל השאר.
"אתה חושב שהם יתגעגעו אלינו?" שאלה בשקט
הוא המהם כחושב "זה משנה?"
"לא" פסקה "הרי זה לא באמת משנה, אנחנו לא נתגעגע אליהם, ולא נפגוש אותם עוד לעולם, כך שאין לנו דרך גם לדעת אם התגעגעו או לא."
מבטו ניתק ממראה העיר החשוכה וננעץ בה.
"הגיע לנו יותר טוב מהם וממה שהיה להם להציע." הוא חייך אליה ושביב תקווה ניצת בעיניו "לעולם לא נחזור אליהם, לעולם לא."
היא הביטה בו ודמיינה חיים חדשים, חיים מחוץ לבית היתומים הנורא ההוא בו התקיימה (שכן אי אפשר להגדיר זאת כ"חיה" שכן נדמה שמהות החיים מעולם לא נכנסה בין כותלי אותו בית ישן ומתועב). כן, במשך ששת השנים האחרונות התגוררה בבית היתומים הנורא ההוא, אך כעת הגיע זמנה להתחיל מחדש.
היא הביטה בנער שישב לידה, ולחצה את ידו בכוח שמעולם לו ידעה שקיים בתוכה.
"אני שמחה שאני אזכה להתחיל חיים חדשים, ועוד יותר שמחה שהחיים האלו יהיו איתך."
הוא נשק לה.
הזמן עבר, והם נשארו ישובים שם במשך זמן ממושך, מדמיינים את חייהם מעתה והלאה,
הם ישיגו עבודה ויהיו עצמאיים, אולי אחר כך ישלימו את לימודיהם אחרי שיחסכו מספיק כסף.
הם ישכרו דירה ויכירו אנשים.
הם יקנו בגדים חדשים וספרים
"וכריות!" הוסיפה הנערה "כי תמיד צריך כריות."
השמש עלתה והם הביטו בזריחה בשתיקה, שכן ידעו מה עובר במוחו של האחר.
העיר הלא מוכרת הזאת תהפוך לבית, היא תהיה לבית הראשון שלנו.

הם לא יכלו לנחש שבאותה העת נערכו חיפושים ברחבי ערים רבות אחר זוג יתומים שנעדרים מזה שבוע מבית היתומים "תקווה".
הם לא יתפסו אותנו חשבה לעצמה הנערה.
אך גם הנער שישב כעת לידה לא יכול היה לדעת מה צופן העתיד, ובעוד מתנדבים ומספר שוטרי סיור סרקו את העיר שהחשיבו לביתם החדש, הוא ישב שם בשקט וחייך, מדמיין את חייו החדשים ולועג לברור מאליו.