ביקשתי ממך לא לשבור לי את הלב.

ביקשתי ממך לא לשבור לי את הלב, כי ידעתי כמה אנשים היו עושים בדיוק את זה; בין אם התכוונו לכך ובין אם לאו. ולא הייתי מבקשת את זה מכל בחור שהייתי יוצאת אתו,
היו כאלו שלא ידעו על הפחדים הכי גדולים שלי ועדיין התייחסו אלי בכבוד, למרות שמשהו שם בסופו של יום לא עבד.
לא ביקשתי. לא חשפתי. כי לא ראיתי עתיד במשחק הקטן הזה שיצרנו.
אבל איתך…
בכל מערכות היחסים שהייתי בהם ידעתי עוד מההתחלה שזה לא יעבוד כי הלב שלי לא מצא אחיזה, באף לא אחד מהם…
אבל איתך…
הסיכוי שאפגע ממך היה גדול כל כך, דווקא כי הרגשתי שזה נכון עבורי. שאתה האחד.
התאהבתי בך, ועם כמה שלא הייתה בכוונתי לחשוף את לבי בפני אף אדם, אתה כמו חשפת אותו בעצמך, עם החיוך המושלם שלך, העיניים הנוצצות האלה, התום… כמו של ילד,
הילד שלי…
אתה היית האור שלי, העולם שלי. עם כמה קלישאתי שזה נשמע, לא הייתי מסוגלת לנשום כראוי בלעדייך…
אז מצאת את הלב שלי, והחזקת אותו בכף ידך. ואני התקרבתי, סוגרת עליו את אצבעותייך בעיניים רכות ומבקשת, "אל תשבור אותו…"
אתה היית מוקסם כל כך. הבטת בפניי בעיניים מבריקות והנהנת, כמו ילד שקיבל מתנה שחלם עליה זמן כה רב. ככה גרמת לי להרגיש, הדבר היקר ביותר שקיבלת בעולם הזה…
"אני אוהב אותך." אמרת.
כנראה שזה לא היה מספיק…
כנראה שהחיים העניקו לך מתנות שוות יותר ממני, אחרת… אין מילים בפי אפילו להתחיל לנסות להסביר, למה הבקשה היחידה שאי פעם שטחתי בפנייך הייתה קשה כל כך עבורך לקיים…