ביצה מטוגנת

"חשבתי שהפסקת עם הסמים!" היא צעקה.
"אני לא יודע מה לומר." גמגמתי, "לא תכננתי שתגלי…"
"אתה פשוט עבדת על כולנו! איך יכולת לשקר לנו ככה?! והכסף ששילמנו עבור הגמילה שלך, כמה שדאגנו לך… כל המשפחה הזדעזעה מהסיפור הזה! וכלום מזה לא מזיז לך?!"
"מותק, זה לא ככה! אני יודע כמה לכולם אכפת מזה, אבל פשוט לא יכולתי להתאפק. אני מכור!"
"זה לא תירוץ! יכולת לספר, היינו עוזרים לך, אתה יודע את זה!"
"מה הייתם עושים, שולחים אותי לגמילה שוב?! כבר עברתי את הסיוט הזה וזה לא עזר בשיט, זה הכל חרטא!"
"אתה עוד מעז להרים את הקול?! אתה לא מעריך שום דבר שעושים בשבילך! אני נשבעת לך, אם אני אראה עוד סימן אחד של מחט על הזרוע שלך, אתה מאבד אותי! אני פשוט אלך, אני נשבעת! זה או אני או הסמים!"
זה היה הרגע בו החלטתי להיגמל סופית. הבנתי שאני לא יכול לאבד אותה, את הדבר החשוב לי בעולם. ברגע שהיא הציבה בפני את הברירה הזאת, ברגע שהבנתי עד כמה הייתה רצינית לגבי זה, הבנתי שאני חייב להפסיק. הבטחתי לה והכל, ובאמת שהתכוונתי לזה, אבל עד כמה שההחלטה שלי הייתה חזקה, בסופו של דבר, זה היה חזק ממני. בלי הסמים נהייתי עצבני, לא ממוקד, חסר מנוחה… הייתי חייב עוד מנה, כדי להמשיך לתפקד."
במשך כמה זמן עוד הצלחתי להסתיר ממנה את חזרתי לסמים, אבל זה לא החזיק זמן רב. בסופו של דבר זה הגיע לכך שהתחננתי בפניה שלא תעזוב – זה לא עזר, היא הייתה נחושה בדעתה.
מה עוד יכולתי לעשות?! נעמדתי בינה לבין הדלת והכרזתי במלוא הכוונה: "את לא עוזבת!"
היא דחפה אותי הצידה באגרסיביות ופתחה את הדלת. כשהיא פנתה ללכת, התנפלתי עליה מאחורה, "תחזרי לפה!" צעקתי ומשכתי אותה בכוח. היא הסתובבה וסטרה לי. זה השאיר אותי המום, קפוא במקום. "בבקשה אל תעזבי אותי." לחשתי בשפתיים רוטטות. "הזהרתי אותך." היא אמרה והפנתה את גבה.