ביער אפל

אנחנו רצים ביער, לא עוצרים לרגע בשביל לדבוק מי מאיתנו נמצא איפה, משום שצחוקנו נישאה היטב באוויר ועוזר לנו להישאר קרוב מספיק בשביל לא להישאר לבד.
אני לא בטוחה כבר איזה משחק אנחנו משחקים, אני יודעת שעברנו ממשחק אחד לשני במהירות גדולה כל-כך שהכללים כבר מזמן התערבבו ואין להם כבר הרבה משמעות.
בסופו של דבר שנינו מגיעים לקרחת יער קטנה, אשר אני די בטוחה שלא אמורה להיות שם, אך זה לא משנה מה אמור או לא אמור להיות פה, היער הזה יותר בחיים מאשר רוב בני האדם, הוא לא נשאר אותו הדבר ליותר ממספר שעות, מה שאומר שקרחת היער הזו יכולה להיות קיימת כבר כמה מאות שנים או רק מספר דקות.
"זה מרגיש נהדר נכון?" הוא שואל בזמן שהוא מתמוטט על הדשא לידי, ראשו נוגע בשיערי הכהה שניה לפני שהוא מעמיד פנים שהוא מציק לו.
"מרגיש כאילו חזרנו לילדות." אני אומרת ומנסה לצחוק שוב, זו הייתה הרגשה נהדרת לצחוק במשך זמן רב בלי שום סיבה או מעצור, אלוהים לא עשיתי זאת כבר שנים, אך לרוע המזל אין לי מספיק אוויר בריאות בשביל לצחוק.
"כשהכל היה פשוט יותר."הוא אומר, ולמרות שרוב האנשים לא היו מבינים אותו וחושבים שהוא פשוט אדם תמים אשר חוזר על כל שטות דביקה שהוא אי פעם שמע, ידעתי בדיוק למה הוא מתכוון.
היינו שונים מכדי להמשיך להיות חברים, או כך לפחות משפחותינו חשבו, והם לא רצו אפילו לתת לנו סיכוי אמיתי, אני מניחה שהיקום הניח שלשני יצורים כמונו לא מגיע סיכוי.
אני מנסה לחייך אליו, אני לא בטוחה למה, אולי בשביל להראות לו שאין להם שום סיכוי להפריד בינינו, אך לפני שאני מספיקה לומר משהו, עיניו מוצאות את עיני ואני מרגישה כאילו אני נופלת אל תוך בור ללא תחתית.
אני נעמדת לפני שאני אפילו מבינה שאני עושה את זה, ידעתי שאסור לי לעשות את זה, אסור לי לבהות זמן רב מידי בעיניו אחרת זה יהרוס הכל, וזה יהיה ממש חבל כאשר בילינו אחר צהריים נפלא כל-כך.
אני יודעת שזה מביך אותו, הדרך בה פשוט השארתי אותו על האדמה לבד, אך לא עשיתי זאת בכוונה, אני מניחה שזה פשוט היה חלק מהחינוך שקיבלתי, זה שאומר שאני צריכה להיזהר ממנו בכל רגע אפשרי.
"אני מצטערת," ממלמלתי בזמן שהוא קם על רגליו והעביר יד בשיערו המבולגן."המקום הזה פשוט…" אני מתחילה לומר, אך אני לא מצליחה למצוא את המילה הנכונה בשביל לסיים את המשפט הזה.
הוא עומד מאחוריי ולא לוקח לידיו יותר מידי זמן לפני שהן מוצאות את מקומן על מותניי, וראשו מונח על כתפי.
"המקום הזה פשוט מפחיד?" הוא משלים את דברי בשקט, פניו קרוב אל אוזני, וקולו אפל כמעט כמו היער הזה, אך למרות שידעתי שאסור לזלזל באיש מהם, ידעתי שאין לי באמת ממה לפחד.
"לא," אני אומרת , ושולחת חיוך אל עבר היער."אפילו לא קצת." אני מוסיפה ומתרחקת ממנו מעט, יודעת שיהיה לי הרבה יותר קל לדבר איתו כאשר פניו יהיו מולי.
"ולמה זה?" הוא שואל ובאור האפלולי עיניו נראות כאילו הן משנות את צבען, ואולי זה מה שבאמת קורה, לעולם אי אפשר לדעת עם יצורים כמוהו.
אני בוחנת אותו בזמן שהוא מחכה לתשובה ויודעת שלמרות הסקרנות הברורה שלו, הוא לא יאהב את התשובה שלי, אך אני כבר מזמן הפסקתי לנסות לרצות אותו.
"בגלל שאני בטוחה בכך שאני היצור הכי מפחיד ביער הזה."