בינתיים, אם אתם רוצים, אפשר להתפשט.

כולם אוהבים אותי כי אני ליצנית. מתייחסים אליי כמו לבדיחה חביבה. כל הקיום שלי בעינכם בא מי זה שאני מסתירה את עצמי. אז קורה לפעמים שחושבים: מה יש בה בליז שאנחנו לא מבינים? וליז מתפרנסת לה מהשאריות האלה של ה"תשומת לב", מוצאת לה מי זה את הקיום שלה. לא מי יודע מה איזה קיום, אבל היא חיה לה מי זה את החיים שלה.

והיא אומרת לעצמה, שאולי זה לא כל-כך הרבה החיים האלה, אבל גם זה משהו. עובדה שהיא חיה. לפעמים, הודות לטיפונת כזו של מסתורין אפילו נדמה, שיש בליז הזאת מי-יודע איזה סוד… כי מה זה ליז? כלום. אחיזת עיניים… העמדת פנים של בן אדם. ובעיקר רוע.

ליז היא יצור שצריך לצעוק ולהתרתח כדי להרגיש שהיא כועסת, שצריך להיאנח ולבכות כדי להרגיש שהיא עצובה, וצריך לצחוק ולשיר כדי להרגיש שהיא שמחה. ליז היא מין יצור שאולי רק כשהיא תגסוס, היא תרגיש שהיא הייתה חיה.

היא כבר מזמן חושבת שהיא לא כל-כך בסדר. כי היא משווה את עצמה אליכם ורואה שאתם אנשים.כאלה עם מחשבות חשובות והרבה רגש, והיא?

בגלל זה היא כל-כך רצתה לעלות לארץ ישראל. היא אמרה לעצמה: ליז, אם תעשי מעשה כל כך משמעותי, את תתחילי להיות בן אדם אמתי. עם מחשבות ועם היסטוריה והרגשה מוסרית… אבל הינה היא בארץ ישראל, וזה לא קרה לה! היא נשארה אותה ליז! אז עכשיו היא אומרת לעצמה תשתמשי! כיבוש האדמה, חיות וריחוף דרך חצי חיים, קדימה, זה ימלא אותך!
היא כל הזמן ערה ועוקבת אחרי עצמה, תמיד בשליטה כדי לא להפסיד את הרגע המופלא הזה. בו החומר הפושר הזה שקוראים לו היא. ואין לו שום צורה, יהפוך לגיבור, גיבור או גיבורה.
ואז אפשר יהיה לספר על החיים שלה לדורות הבאים ולגרום להם דפיקות לב, לחצים בחזה, כאבים. שיגידו: וואו! איזה בני אדם חיו פעם…
בינתיים, אם אתם רוצים, אפשר להתפשט.
להוציא! להוציא! להוריד את המסכות!