שלום, זאת אני

"שוב הוא הסתכל עליי, ראית את זה?" שאלה אותי קטי כשעיניה מבריקות.
אם ראיתי? לא ראיתי כלום! כבר שנה שלמה שאת מתעסקת רק בזה. אם הוא היה מרגיש אלייך משהו הוא כבר היה עושה את הצעד! רציתי לומר לה, אך במקום זאת מה שיצא היה "כן ,בטח שראיתי. אי אפשר לפספס."
"כואב לי בחזה כל כך , את חושבת שזה בגללו? כן בטוח בגללו. מה עוצר אותו מלבוא ולדבר איתי?." נשמע צלצול. ופלטתי אנחה.
"קדימה, יש לנו שיעור" אמרתי לה ורצתי, בתקווה שתבוא. היא זרקה לו רק עוד מבט כואב אחד והמשיכה איתי. הוא לא הביט בה ולדעתי הוא גם לא ידע מי היא. איך אומר לה את זה? פשוט תגידי לה! צבועה! צעקתי על עצמי. אך שוב, דבר לא יצא מפי.

"היי קלי!" מישהו צעק מאחוריי. זה היה דן. "תשבי לידי?" סימן לי בטפיחה על הכיסא שלצדו.
"אממ.. מצטערת ,אני כבר יושבת ליד קטי."
"מה? הא כן, ברור" חייך והפנה מבטו ללוח. המורה נכנס באיחור לכיתה ומיד פתח את ספר הלימוד. "תתעוררו!" מילת הפתיחה שלו הדהדה בין ארבעת הקירות ומיד התחיל ללמד.
"אני חושבת שהוא דלוק עלייך,דן" לחשה לי.
"אילו שטויות את מדברת! תקשיבי למורה, יש בוחן בסוף השבוע." קברתי את ראשי בשולחן
"בוחן זה לא מבחן, ואנחנו בכיתה ו', לא בתיכון. אל תדאגי לי, אני אסתדר. אבל אני חושבת שדן יצטרך עזרה." הסתכלה בתרגיל שעל הלוח. אנחנו כבר שנתיים חברות . אך זה עדיין לא נותן לה שום זכות "לשדך" אותי לבנים בכיתה.
"תשתקי כבר. ובוחן לא פחות חשוב ממבחן." הרמתי בטעות את קולי.
"קלי! צאי לחדר המנהלת,תאמרי לה שאת לא מפסיקה לפטפט כל השיעור." שנאתי אותו. זאת לא אשמתי!.
"רגע, אבוא איתך, אולי אראה אותו בחוץ."
"את משוגעת? הוא יראה שאת מבריזה!"
"לא אכפת לי".
יצאנו בשקט, למזלה ולמזלי בעיקר, הוא לא שם לב. תמיד אמרתי שהוא טיפש.

"תשבי כאן, אני כבר חוזרת." אמרה לי המזכירה בעוד נכנסה לחדר המנהלת. יכולתי לשמוע אותן מדברות בניהן. הזכירו משהו על התאונה שעברתי . מה זה עניינן?! אני בסדר עכשיו! גם נמאס לי שכולם מנסים להתחנף אליי מאז. דן,ההורים שלי, עוד כמה בני משפחה ו"חברים" שמרחמים עליי. ואני חייבת לומר את האמת. אני אומנם כועסת עליה, אבל היא ,החברה היחידה שגרמה לי להרגיש שווה. היא מעצבנת לפעמים אבל ככה היא. עדיין מעדיפה אותה על פני אחרים.
"קלי? בואי חמודה, הכנסי."
חמודה… אני לא ילדה קטנה! "חכי כאן" לחשתי לקטי מרחוק. היא עוד עלולה לגרום לי לבעיות נוספות.
נכנסתי לחדרה. המזגן פעל וגל קור הכה בי. התיישבתי על כיסא העור השחור והקפוא גם הוא. ריחמתי עליו. לעומתי לו אין לאן לברוח.
"איך את מרגישה היום אהובה?" אהובה? אוי נו, תעשי לי טובה.
"שמעתי שהייתה בעיה בשיעור של מר גיילן. את רוצה לספר לי מה קרה?" שאלה. לא אני לא רוצה.
"לא קרה כלום, דיברתי עם קטי על משהו שקשור לשיעור והמורה חשב שאנחנו מפטפטות. אבל זה לא נכון! אני מבטי-.." נכנסה בדבריי.
"קטי? ספרי לי עליה, אני חדשה כאן ולא יצא לי להכיר את כולם." לספר? מה יש לספר?
המזכירה משכה אותה אל מחוץ לחדר לאחר שלחשה באוזנה.
"אנו כבר חוזרות."

היא חזרה לחדר והתיישבה חזרה על כיסא המנהלים שלה. יותר מודאגת ממקודם.
"קלי… יש לי שאלה אלייך." אמרה בסמכותיות ,הורידה את משקפיה מראשה ומיקמה אותם על עיניה. בחנה אותי. "היכן קטי עכשיו? ".
היכן שאמרתי לה לחכות. מה זה משנה ? "בחוץ, על הספסל שליד הדלת."
"בחוץ?" זרקה מבט למזכירה שעמדה בפתח וזאת מיד סגרה את הדלת. "קלי, כמה זמן את מכירה אותה? את קטי הכוונה."
"שנתיים, מיד לאחר התאונה היא עברה לבית הספר. הכרנו כאן. אני מבטיחה שזאת לא אשמתה! זאת אני, אני גרמתי לה לדבר. אל תתקשרי להורים שלה, הם יענישו אותה."
ירדו דמעות מעיני. הרטיבו את חולצתי וכפות ידי. כבר לא ידעתי מה לומר בכדי שלא יקרה כלום לקטי.
" זה בסדר, אל תדאגי. את יכולה לבדוק אם היא יושבת שם עדיין?"
לבדוק? "כן".
קמתי והבטתי מחוץ לדלת ,היא הייתה שם. יושבת בשקט, מנופפת לי בעדינות, מסמנת לי שראתה אותו.
חזרתי לחדר. "כן היא שם."
"קלי… אני מצטערת, אבל אני חייבת לומר לך ,אין שם אף אחד."
"מה זאת אומרת?" צחקקתי
"עברתי על כל הרישומים של התלמידים. אין כאן אף ילדה בשם הזה. אני מצטערת." מצטערת? בכיתי כל היום. אין שם אף אחד?! הרגע ראיתי אותה! כל היום דיברתי איתה! הם ניסו להפוך אותי למשוגעת? אני לא משוגעת. אני שונאת את כולם.

*

"ומה עכשיו? "הוא שאל אותי כשפנקס צהוב בידו האחת ועט בשניה.
"עכשיו? עכשיו כבר שנה שאני מקשיבה לשטויות שאתה מוציא מהפה." צחקנו יחד.
דר. אנגלו. הכי התחברתי אליו במשך שהותי כאן במוסד. מעביר לי את הזמן.
"אני מתכוון, עכשיו כשאת 'ממשיכה במסע' ". ביטוי שהוא המציא במקום 'משתחררת מכאן', כדי שלא נחשוב , המטופלים,שהיינו כלואים.
"האמת היא שאני לא כל כך יודעת. כנראה שכלום."
"נשמעת כמו כמו תוכנית טובה" חייך וקם לחבקי.

"קלי? את מוכנה? מחכים לך בחוץ…"