בין מי למי

אני: את שומעת, שיחקתי אתמול עם הילדים בגן את המשחק "עליבאבא".

היא: מה זה?

אני: את רצינית? את לא מכירה? איפה גדלת מותק?

היא: נו, תזכיר לי. בנהריה אולי קראו למשחק הזה בשם אחר.

אני: מחלקים את הילדים לשתי קבוצות. ומעמידים אותם בשורה והם מחזיקים ידיים ויוצרים חומה.

היא: זה מול זה?

אני: כן.

היא: אצלנו קראו לזה "לפרוץ את החומה".

אני: נו כן, זה מה שצועקים. קבוצה אחת צועקת "עליבאבא!" והקבוצה השנייה עונה "מה אתם רוצים?", ואז הקבוצה הראשונה צועקת "לפרוץ את החומה!"

היא: עליבאבא? מה הקשר?

אני: מה צעקו אצלכם?

היא: "היי אתם! מה אתם רוצים…"

אני: היי אתם? מצחיק…

היא: עליבאבא יותר מצחיק.

אני: את יודעת מה, עד היום לא חשבתי למה באמת צועקים עליבאבא. אבל עכשיו כשאת שואלת, זה באמת גאוני! תכף אסביר, אבל קודם תקשיבי מה שקרה אתמול…

היא: אתה ממש מתלהב. אתה חמוד כשאתה מתלהב. נו, אז מה קרה?

אני: אז כדי לשחק צריך לחלק אותם לשתי קבוצות, וזה גם לא פשוט כי יש ילדים שיעשו בלאגן אם הם יהיו בקבוצה של מי שהם שונאים. בכל מקרה הייתה הקבוצה של מלי. זו זאתי שאמא שלה צעקה עלי כי שמתי אותה בפינה דקה, זוכרת?

היא: כן, אני זוכרת, אם היא הייתה שלי הייתי משאירה אותה ביער.

אני: היא לא כזאת גרועה…

היא: היא מרושעת!

אני: בכל מקרה, אחרי האינטרו הקבוצה המגנה צועקת "בין מי למי?" והתוקפים בוחרים מקום לפרוץ. הקבוצה של מלי בהתחלה בחרה לתקוף בין הילדים החלשים או אלו שלא ממש אהבו להחזיק ידיים והעיפה אותם מהמשחק. נשארו החזקים ועברו כמה סיבובים ללא פריצות וחשבתי להפסיק את המשחק. ואז מלי הצליחה לשכנע את גולי העדין להיות התוקף שלהם. סיפרתי לך על גולי?

היא: הוא הילד עם הבעיה? שנשאר שנה?

אני: כן יש לו איזו בעיה להתבטא, והוא גדול וגם מבוגר מהשאר. בכל מקרה, גולי הצליח לפרוץ את החומה של היריבים שלהם, וזה נראה שהקבוצה של מלי תנצח. ואז בתור של הקבוצה המפסידה ביקש דודי לתקוף, למרות שהוא כבר עף מהמשחק. מלי טענה שזה אומר שהם ניצחו אבל לא יכולתי לעמוד בפיתוי ואמרתי שאין חוק שקובע ששחקנים שעפו לא יכולים להיות התוקפים. מלי צחקה, ואמרה שדודון הזבובון הזה לא שווה ויכוח. אז דודי תקף.

היא: איזה מתח.

אני: תקשיבי זה מטורף! "עליבאבא" דודי צעק לבדו. אז מלי השתיקה את חבריה וצעקה "מה אתם רוצים?". "לפרוץ את החומה" צעק דודי. "בין מי למי זבובון?" שאלה מלי בזלזול. "בינך לבין אלון". שהוא חבר טוב שלה.

היא: כן, ברור.

אני: ואז הוא רץ אליהם. אבל ברגע האחרון הוא סטה ימינה ופרץ את החומה בין מלי למזל. מלי מיד צעקה שזה לא הוגן! ומזל התחילה לבכות שהיא לא הייתה מוכנה ושהוא שבר לה את היד, ושזה לא הוגן שהוא עבר על החוקים. שזה אגב די מגוחך כי מזל אף פעם לא שומרת על החוקים ועושה מה שבא לה.

היא: מה עשית?

אני: לא ידעתי מה לעשות. מצד אחד באמת דודי עבר על החוקים של המשחק, הוא הצהיר שהוא תוקף במקום אחד ואז תקף במקום אחר. אבל מצד שני אם אפסול את המהלך הערמומי, הקבוצה של מלי תנצח ומשהו בזה היה נראה לי לא נכון, כאילו אני מפספס משהו חשוב. ניסיתי לחשוב איזה מסר אני מנסה להעביר, והבנתי לבסוף שאם לא אפסול את המהלך הילדים יחשבו שניתן וכדאי לעקוף את החוקים. אז אמרתי לדודי שהוא עבר על החוקים ושהוא לא יכול לתקוף שוב.

היא: איך הוא הגיב?

אני: הוא ענה שזה לא משנה, שהוא פרץ את החומה וזה מה שחשוב. "יש חוקים" אמרתי לו. הוא לא ענה, אבל בסוף היום הוא פנה אלי ואמר לי "יוני, המשחק הזה עליבאבא, זו המטרה שלו. לפרוץ את החוקים, לא את החומה".

היא: וואו. באמת? זה מה שהוא אמר?

אני: מילה במילה.

היא: עמוק. אתה יודע שעליבאבא זה סיפור על גנב?

אני: כן! בדיוק! אבל לא חשבתי על זה אז. הסברתי לו שהמטרה של כל משחק זה ליהנות, ושהחוקים עוזרים לנו ליהנות. "אתה אוהב לשחק מחבואים?" שאלתי אותו. הוא הנהן. "האם זה היה כיף להתחבא, אם היו מציצים?". הוא אמר שהוא מוצא את כולם בלי להציץ. "אבל אם אחרים היו מציצים?", שאלתי.

היא: מה הוא אמר?

אני: שהם מציצים ובגלל זה הוא מבקש מהחבר שלו "נועם השמן", כלשונו, שלא יודע להתחבא, "להקריב" את עצמו ולהסתיר.

היא: מחוכם.

אני: הוא מת על "תופסת עכברים", אז שאלתי אותו מה היה קורה אם הנתפס לא היה מחכה לעכבר ופשוט מחליט לשחרר את עצמו? אז הוא אמר שאני לא מבין כלום ושכל הכיף זה לחכות שהעכבר יעבור לך בין הרגליים וישחרר אותך, ושזה לא כיף לשחרר את עצמך ולמה שמישהו יעשה את זה?

היא: בן כמה הילד הזה?

אני: חמש.

היא: בוא נאמץ אותו.

אני: למחרת בהפסקה הם שיחקו עליבאבא בעצמם, ומלי סירבה לשחק עם דודי "הרמאי". הם הצהירו התקפה במקום אחד ותקפו מקום אחר. הם התקיפו בזוגות, בשני מקומות במקביל ויצרו התקפות הסחה. והמגנים יצרו חומות כפולות וחומות גמישות. מלי פנתה אלי וביקשה שאפסיק את המשחק הזה, שהוא לא חוקי ושהיא תגיד לאמא שלה שאני מרשה לילדים לרמות ולשחק נגד החוקים של עליבאבא.
היא: תן לי לנחש, אמא שלה באמת צעקה עליך אח"כ?

אני: חחח, כן. זה יכול היה להיות מושלם.

היא: איך כל זה נגמר?

אני: הבאתי לו היום את הספר "המשחק של אנדר"… באנגלית.

היא: ברצינות?

אני: כן. הוא שאל אותי: "אתה יודע שאני עוד לא יודע לקרוא?". עניתי לו "כן. אבל זה לא יעצור אותך."