בחזרה אל הדף

בכל יום מרגיש כמו אילם ועיוור.
אילם מסכן שיושב בצד, ולא יכול לדבר עם אף אחד.
כמו עיוור שהולך לו לבד, ואיש לא מושיט לו יד.
אני פשוט מרגיש שאני נחנק, שאני אוויר, פשוט נחנק.
את הקול שלי אף אחד לא שומע.
שום דבר כבר לא נראה לי טוב, הכל נעשה אפור.
פתאום אני שוכח, את המילים שרשמתי על הדף.
פתאום אני לא מצליח לרשום שיר על הדף.
רק מביט על הדף הריק הזה, ומרטיב אותו בדמעות.
מרגיש איך שהדמעות אומרת כל כך הרבה דברים,
שהלב לא יכול להגיד.
אני לא רוצה ליפול ולוותר על הכל.
אני ימשיך לכתוב, עד שהכל יחזור.
גם אם הם היו מילים שלא יצאו מהמחשבה,
יצא לי משפט שיגיד את כל מה שלא הצלחתי להסביר.
אז אני מרגיש כל כך רע עכשיו, אבל אולי מחר זה השתנה.
אולי מחר מישהו ימצא אותי,
אולי מחר מישהו ייקח את ידי,
אולי מחר הרגיש שונה,
אולי מחר הדף יהיה מלא בדברים שכתבתי,
ולא בדמעות שהוצאתי מכאב.