בחדרו של הקצין

לאחר המתנה של שעה קראו בשמו והוא נכנס לחדר. שם, מאחורי שולחן כתיבה שמסמכים היו פזורים לאורכו, ישב קצין צבאי עם לחיים קפואות ומבט קודר, שהצביע לעבר כורסת בד ישנה ואמר:
"אתה יכול לשבת."
כמקום ישיבה נוסף ניצבה לה כורסה נוספת שהייתה עשויה מעור מבריק בצבע שחור. רהיט זה, ככל הנראה, לא יועד לטירונים, מה שגרם לסיבת הימצאותו להיות למעורפלת.
"אפילו לא מוכנים להושיב אותי על כורסה רגילה," אמר לעצמו הטירון והותיר לעמוד כמסרב פקודה.
"לא תשב?" שאל הקצין.
הטירון, כתחושה המוכרת לו במקרים כאלו, חש סכנה עקב אי היכרותו עם החדר והחל לסקור את המקום. היה זה חדר משרדי פשוט – רהיטים פה ושם, תמונות ותעודות על הקיר, פסלים על שולחן העבודה ומטבחון קטן. שום דבר יוצא דופן. משהרגיש כי הכיר את הסביבה – נפלה עליו הרגשת ביטחון עזה עקב הדבר – הודיע לקצין:
"אני לא ממשיך בשירות."
"עוד לא התחלנו ואתה בא בדרישות?" התפלא הקצין וטפח באגרופיו על השולחן, "כמוך עוד לא היה לי!"
"סיפרתי גם למפקדים," אמר הטירון ומיד התחרט על אמירתו, שכן מידע זה לא יועיל למצב בשום צורה שהיא.
"והם התעלמו ממך," אמר הקצין כעובדה, "רק אני מטפל בבעיות האלה."
הטירון הושיט לקצין את החוגר – הוא הכיר בסמכותו של הקצין לטפל בעניינו – בכדי להתחיל בתהליך.
"לא, עוד לא," אמר הקצין וחסם את היד המושטת לעברו, "לא אמרתי שאטפל בך."
"אבל כבר נכנסתי לחדר," אמר הטירון, "הייתי בטוח שהגעתי למקום הנכון."
"השם ישמור!" אמר הקצין וכיסה את עיניו בכף ידו הימנית, כאילו הדבר יעזור לו לשכוח את המתרחש. "אתה חצוף! לא מספיק שלא נענית לנימוסים שלי כשביקשתי – או יותר נכון, דרשתי – ממך לשבת, אתה בעצמך דורש ממני דברים?"
הטירון שתק והרהר – האם הקצין יסלק אותו מן החדר? מה יעשה במידה וכך יהיה הדבר? האם יש עוד קצינים המוסמכים לטפל במקרים כאלו? האם אין זו חובת הצבא לטפל בחייל החש מצוקה?
"תירגע," אמר הקצין, "כמוך יש הרבה."
"כמוני?" שאל הטירון והצביע על עצמו.
"טירונים חוצפנים," אמר הקצין, "אתמול למשל," והוא ליטף את זיפיו האפורים במטרה לחשוב כיצד לבטא כראוי את הדוגמא, "אתמול אחד מהטירונים התפרץ אליי לחדר – כל זה בזמן שהייתי בשיחה עם טירון אחר – והתחיל לזחול על רצפת המשרד! היית מאמין? בהתחלה, בחודשים הראשונים שסיימתי קורס קצינים, הרגשתי כלפי טירונים כאלו – אלה שבאים להציג מחזה מגוכך כלשהו – חמלה מסוימת. כן, אילו ימים! אבל עכשיו הדברים האלה מגוחכים למדי. כל דבר הפך למגוחך עבורי." והוא סיים את הנקודה שרצה להבהיר.
הטירון עמד להגיד דבר-מה, אך הקצין קם וחסם את פיו משנזכר בעוד דבר כלשהו ששכח לציין.
"חכה," אמר וחזר למקום מושבו. "והיום בבוקר שומר הגבול, חייל וותיק שמשמש עבורי כעיניים בבסיס הטירונות, הגיע אליי ואמר שאותו הטירון התחיל לזחול עוד מהפלוגה!" והקצין פתח בצחוק גבוה.
"למה הוא לא מפסיק לצחוק?" הרהר לו הטירון כשהבחין כי הדבר נמשך זמן רב משצריך.
בסקירה קצרה הוא הבחין כי קולות הצחוק לא נובעים מהקצין – זה סיים לצחוק וחש מבולבל באותה המידה כמוהו – אלא ממקור אחר. הוא בחן את החדר בשנית בכדי למצוא תשובה למאורע, אך חוץ מכיסא פרפר שלא הבחין בו לפני-כן, לא מצא חידוש כלשהו.
"אמרתי לכם להיות בשקט!" אמר הקצין בנימה פיקודית והביט בין רגליו – שולחן הכתיבה הסתיר את המתרחש באותו המקום – והורה למי שככל הנראה הסתתר שם:
"תצאו, קדימה!"
מיד נגלו לפני הטירון שני ראשי אדם מאובקים ומטונפים, שנעצו בו מבט ארוך ומסתורי עם עיניהם העייפות, כמו פקידים מאחורי דלפק.
"למה אתם לא עומדים?" שאל הטירון וניסה להבין מהו תפקידם של השניים. האם אלה פועלי הבסיס? טירונים? חיילים ללא תפקיד מוגדר? מדוע הם מסתתרים מתחת לשולחן?
השניים חזרו למקום מחבואם כנעלבים.
"הו, הוא לא יודע.." אמר להם הקצין והתכופף מתחת לשולחן. הוא ניהל עמם משא ומתן קצר, שבסופו הודיע לטירון:
"הם רוצים את הכומתה שלך."
"הכומתה שלי?"
השניים טיפסו על השולחן והצביעו על הכומתה. אלה היו שני בחורים נמוכי קומה שצווארם העבה לא הלם את ראשם הקטן והעגול. הם היו לבושים במדים צבאיים שנתפרו במיוחד למידתם הקטנה.
"מי אתם, העוזרים של הקצין?" שאל הטירון בבלבול.
השניים שתקו והתקרבו אל הטירון, ידם מושטת לעבר הכומתה.
"הה!!" זעק הטירון וסוכך על פניו במטרה להגן על עצמו מהתקפה.
"תירגע, אלה הסבלים שלי," אמר הקצין בכדי להרגיעו ומשך את השניים חזרה למקומם.
"תחזיר אותם, אני רוצה לראות," חזר הטירון בדעתו.
"הם לא מסוכנים," אמר הקצין כמנסה להשריר רוגע נוסף והורה לסבלים לעלות על השולחן.
כך עשו הם, רק שהפעם נשכבו על גבם כסימן לעצלנות ובהו ישירות בכומתה, כאילו שלפניהם נגלה משאב טבע נדיר. הטירון התקשה להאמין בנוכחותם של השניים. איזה מין סבלים אלו? מה הם מובילים? למה הם נמצאים בחדרו של הקצין בפגישה מכריעת חיים שכזו?
"שאלוהים יציל אותי," חשב לעצמו, "אני אמור לדבר לשוחח עם הקצין בעניין כזה חשוב בזמן ששני היצורים האלה נמצאים מולי?"
"לא הספקתי לסלק אותם לפני שנכנסת," אמר הקצין. הוא ציפה לתגובת הטירון, אך בלא מפתיע זה נשאר שותק והמום מהסבלים, ששיחקו זה עם זה קרב אגודלים מהשעמום שנפל עליהם.
"הכומתה," אמר הקצין והושיט את ידו.
"הו," אמר הטירון כנזכר בחובתו והושיט לקצין את הכומתה. העברה זו סוכלה על ידי אחד מהסבלים, שבלהט הרגע חטף את הכומתה ויצא מהחלון, שסורגיו היו עבים דיו בכדי שיוכל להתפתל דרכם. הסבל השני, שלא היה מופתע מהמעשה של חברו, דלק אחריו כמו חיה מהירה. השניים נעלמו למקום לא ידוע.
"הם לקחו את הכומתה," אמר הטירון כמין תזכיר לעובדה ידועה, "חשבתי שאתה אמור להביא להם אותה."
"הם סבלים," אמר הקצין, "מה ציפית? ברגע שיש להם הזדמנות לקחת חפץ כלשהו הם עושים את זה. חוץ מזה, ככה אני מאכיל אותם פחות."
"הם לא אוכלים?" שאל הטירון.
"אוכלים, בטח אוכלים," צחק הקצין, "אבל לעיתים רחוקות. העבודה הפיזית מדכאת את התאבון שלהם. אתה רואה, עכשיו עזרת להם עם הרעב. בזכותך הם לא יהיו רעבים."
דיבורים אלו הזכירו לטירון שאם לא ייצא בדקות הקרובות, יפספס את ארוחת הצהריים.
"עשיתי את מה שביקשת," אמר הטירון והושיט לקצין את החוגר בידיעה שכעת אין מה שימנע ממנו להתחיל בהליך. אבל בניגוד לציפייתו, הקצין חש מנודנד ואמר:
"אלוהים, אתה לא מפסיק! מה אמרתי לך קודם? כבר צהריים, כדאי שתחזור לפלוגה. להתראות!" והוא קם ופתח את הדלת בכדי להקל על העזיבה.
"אבל אתה חייב לטפל בי," דרש הטירון, "זו החובה שלך."
"הו, באמת?" צחק הקצין, "אז מדובר פה על החובה שלי?"
"חיכיתי שבוע לתור הזה!" זעם הטירון והצביע על הקצין כמאשים, "ואתה אפילו לא מוכן לשמוע אותי עד הסוף! ועוד איך חשבתי לעצמי, טיפש שכמוני, שבאמת תטפל בי!" והוא יצא מהחדר בבכי.
הודעה על מותו של הטירון נמסרה להוריו עוד באותו היום והסבלים של הקצין דרשו מהם סכום מופרז על הובלת הכומתה עד לפתח ביתם.