בוקר שגרתי

אתה מתעורר בבוקר ואז זה קורה,
המציאות מכה בך,
אתה פתאום מבין איזה עלוב אתה,
איזה כישלון מיותר,
ואתה מבזבז את הזמן, פשוט טיפש.

אתה מבין,
שאין טעם לקום מהמיטה,
אז אתה נשאר שם,
ובוהה בתקרה הגבוהה שמפרידה בינך לבין השמיים,
אתה חושב מחשבות מעייפות,
נבנית לך מסיבה של שנאה עצמית בתוך הראש.

אתה מבין שאתה נטל,
אתה לא באמת תורם במשהו,
ומבין שאין אף אחד לצידך,
שאף אחד לא מתחבר
או אוהב אותך.

כבר שנים שאני אומרת לך
לקום מהמיטה בשמחה,
כבר שנים שאני מנסה לשכנע,
שאתה היחיד שחייב לאהוב את עצמך.

אתה שוכב שם ומבין
שהחיים מיותרים,
אתה קם מהמיטה פתאום,
לאחר הנצח הזה שנמשך דקה,
השעון מצביע על שבע ועשרה,
אתה מאחר לעבודה.

אתה צועד לכיוון החלון שמשקיף
לכיוון העצים הגבוהים הירוקים
מול דירתך,
אתה פותח אותו, ונושבת פנימה
רוח קרירה.

אתה תוהה,
האם אפשר לעוף כמו ציפור
אל תוך העננים הלבנים,
אך לא מצליח,
וזהו,
אין יותר חיים.