בוקר טוב

בכל בית ספר יש "ערסים". סוג של בריונים כאלה שמסתובבים בחבורות וחצי בית ספר מפחד מהם. והחצי השני. הם הערסים.
היה לי מנהג מוזר. כל פעם שעובר לידי מישהו שאני מפחד ממנו בבית הספר, אני אומר לו "בוקר טוב". שתי מילים נורא פשוטות. זה בעצם "פורק את הערס מנשקו" מפני שאי אפשר להגיב בצורה רעה ל"בוקר טוב" תמים. הערס משיב בחיוך או אפילו "בוקר טוב" ושנינו נפרדים לדרכינו.

אחרי כמעט שנה שאני עושה את זה, כמעט כל מי שאמרתי לו "בוקר טוב", משיב לי באופן זהה כל בוקר.
בכיתה ט' הגיע ערס חדש לבית הספר. גם לו אמרתי "בוקר טוב" כל יום. אבל הוא, מסיבה כלשהיא, לא השיב לי אף פעם. אפילו לא בחיוך. המשכתי לנסות בערך חצי שנה. אבל כלום. הוא לא משיב. בשלב מסוים, כבר הפסקתי לנסות.

עכשיו אני כבר גדול ואני לא אומר לכולם "בוקר טוב". כבר שכחתי מהערס הזה שלא הסכים לענות. ואז נפגשנו. הוא הלך ברחוב ובמקרה ראיתי אותו. הוא כמעט לא השתנה. אז הלכתי אליו ושאלתי אותו למה הוא אף פעם לא ענה לי. ואז הוא אמר: "בכל הפעמים שפנית אליי, אמרת רק בוקר טוב. אף פעם אפילו לא שאלת מה השם שלי".
התנצלתי. הבנתי כמה חסר רגישות הייתי כלפיו והמשכתי לדרכי. ואז, הוא הסתובב אחורה, לכיוון שלי וצעק אליי "בוקר טוב ,בחור"