בועה

אני עדיין את זוכרת הקיץ שפגשתי אותו. הוא היה מהכרמל ועם דיבור כזה של העולם הגדול שלא ידעתי. אחר הצהריים היה הזמן האהוב שלנו איתו. כשהיו נשארים מעט כתמי אור של שקיעה הייתי מפריחה בועות סבון מחלון החדר שלי, ממש על צלע ההר, אל עבר אינסוף המדרונות הירוקים מעצים שמתחתיי ומדמיינת שאחת מהן מגיעה עד אליו. בועה אחת, נישאת על האוויר הקר, בתוכה צבעי השקיעה שאגרה והיא מאירה את הסביבה בחשיכה שמסביבה, עד שעליו התנפצה. כשהיינו לבד בבית, הייתי מצלמת עבורו תמונות שלנו, כלומר שלי ושל בלאקי, הדובי שלי, כשאני מפריחה בועות כאלו, סתם כדי שיראה כמה אנחנו יפים ולא ירצה לעזוב אותנו. זה היה קשר מוזר, כי לא נמשכתי אליו באמת ואף פעם גם לא שאלתי אותו מה הוא מרגיש כלפיי. "מה נסגר איתך? שאל החבר. "למה את מצלמת את הטקס מטופש הזה של הבועות?". שתקתי. כשהבין, כמו תמיד בסופן של דבר, שלא יוכל להגיע אליי הוא שאל בקול שקט "מה יהיה הסוף איתך?" אני חייכתי כי כבר אז הבנתי שזאת שאלה טובה. "אולי אתן לבלאקי להחליט" גיחכתי בשקט לעצמי. כיום, כשאני עושה שמירות בבסיס, ויש שקט מסביב ורואים את הכוכבים בצורה ברורה, אני מדי פעם נזכרת באיזה רעיון שהיה לו. לא, לא על החבר, או על איזה תמונה פיסית שלנו שנשארה לי מתוך החדר שהיה לי פעם בבית של ההורים על צלע ההר אני חושבת. דווקא ההוא עם הדיבור המהיר והמבטא השונה פוקד אותי בלילות מבולבלים. כשאשתחרר מפה בקרוב, ייעלם גם הוא מנוף זכרוני, ואני אצא סוף סוף לעולם הגדול. עולם שונה ומפחיד ומעניין ורק בלאקי איתי, זוכר הכל. אותו בחיים לא אעזוב. אפילו עכשיו, בשמירה האחרונה שלי, הקנה של הרובה בצד אחד מופנה כלפיי והוא בצד השני, הוא זה שכמעט מכריח אותי לכתוב את מכתב הפרידה הזה.