בולשיט

הפיות באות בלילה, אומרת ליאנה, הן לוקחות את השן ומשאירות כסף במקום. לפעמים הן לוקחות גם דברים אחרים.

אז הבעתי משאלה שבלילה הפיות יבואו ויקחו אותי, רחוק רחוק, אל הארץ שלהן, שהיא כולה גווני ורוד ונצנצים ושרוכבים בה על חדי קרן על פני גשרים מרהיבים מעל מפלים נצחיים.

מיד אחרי שהבעתי את המשאלה נבהלתי, כי שכחתי לבקש שגם ליאנה תהיה שם, אז עשיתי לא קטן ומהיר עם הראש וחשבתי מחדש את המשאלה, אבל אבא אמר, 'סיימנו כאן?' עוד לפני שהספקתי וחילק לכל אחד מאיתנו חתיכה מהעוגיה.

ליאנה אומרת שבלילה כל הדברים באים. בלילה הם יכולים לצאת לחופשי. היא אומרת שהיא לא מפחדת בכלל ואני מאמינה לה, כי ליאנה גדולה, היא כבר בת אחת עשרה, ובגיל אחת עשרה כבר לא מפחדים ממפלצות. זה מה שליאנה אומרת.

המפלצות לא באות הרבה כמו פעם, כי הכנו שיקוי קסמים ממים ועלים מהחצר ומהסוכריה הכי שווה של ליאנה ומקליפות של תפוז ובדלים של סיגריות וערבבנו טוב טוב והקפנו את כל הבית בטיפות אז עכשיו אנחנו מוגנות.

אבא אומר שזה בולשיט. לפעמים כשהוא אומר מילים כאלה ליאנה מיישירה אליו את המבט העז שלה, שהוא לא כועס כי היא אמרה שהוא לא אבל הוא נראה כועס, ואומרת, 'היא ילדה קטנה.'

היא לא אומרת את זה הרבה כמו פעם מאז שהוא נתן לה את הסטירה שהפילה אותה. חשבתי שכאב לה, אז התחלתי לבכות, אבל היא הרימה אלי מבט וחייכה ואמרה, הכול בסדר, לא כואב לי, אבל ירד לה דם מהפה.

אז היא סיפרה לי על פיות השיניים ונתנה לי את השן שנפלה לה. הפייה החליפה לי אותה במטבע שליאנה אומרת שאפשר לקנות בו גלידה קטנה בקיוסק, אבל רק בקיץ כי בחורף זה לא שווה.

ליאנה אומרת שהפיות שונאות את החורף, זו הסיבה שהן לא באות. בחורף קר, את יודעת איך זה, והיא צובטת לי את הלחי.

אני עדיין רוצה ללכת לארץ הפיות. אני רוצה את השמש הנצחית והממתקים שצומחים על העצים. אני רוצה, כי כל פעם שליאנה מדברת על ארץ הפיות הקול שלה נהיה חלומי והיא כמעט נשמעת שמחה.

אבא אומר שזה בולשיט. הוא דוחף עוד סיגריה לפה ומצית אותה. אבא מרביץ לליאנה ואז שוכב על הספה בקיא שלו מאתמול בלילה ואבא אומר שזה בולשיט, בולשיט, בולשיט.

זה בולשיט, הוא מגחך, כאילו שהדברים שהוא מאמין בהם התגשמו אי פעם.