בוגד קטן שלי

האור תמיד ינצח, והחושך תמיד יפסיד. כך הדברים ואין לשנותם. שינוי זה רע.
נראה שכל פעם שאני מכוון את הפנס אל עבר הצללים, פרצופים מחרידים נרתעים מן האור.
בעיניהם תמיד תראו תאוות נצחים.
תאווה לבשר, לדם ופחד. חיות שנעלמות, אנשים נעדרים ופחד שמחלחל בכל גופנו באופן תמידי.
זה מתחיל מאחד או שניים שנעלמים ואז אנחנו מתחילים לפחד.
אחרי זה כל עלה המרשרש ברוח מבהיל ומקפיץ אותנו. ובכן, כך הכל התחיל…
————————————————————-
"מה ההבדל בין החושך לאור?" שאל פעם אחי הצעיר.
הוא אינו פגש את יצורי הצללים.
"בחושך גרים היצורים המחרידים והמרושעים ביותר שיש ובאור נמצאים טובי הלב והאופי" עניתי בדקלום.
כך אמרו המורות, כך אמרו ההורים, כך אמרו החברים והדודים, אז מן הסתם שכך הדבר.
"למה בחושך יש רעים ובאור יש טובים" המשיך לחקור.
"כך אלוהים הגדול שבשמיים החליט" אמרתי.
"אבל מי אמר שהם רעים?" שאל בתמימותו.
"מה?" שאלתי בתמיהה.
אני מוכרח להודות שעמית תפס אותי לא מוכן.
"מי אמר שהם רעים?" חזר על שאלתו. "אולי הם כן נחמדים? אולי הם רוצים לשחק אתנו?…" מלמל בנימת ביטחון מהולה ברעד קל.
"אתה מסתיר משהו!" הצהרתי.
"לא נכון!" צעק עמית וניסה להכחיש.
"הא! אתה מכחיש!" הוכחתי.
"לא נכון! לא נכון! לא עשיתי כלום!" צעק והחל לרוץ.
רדפתי אחריו כשני מטרים ואז הצלחתי תפוס את ידו ושנינו נפלנו יחד בחבטה על קצפת העץ הישנה.
כבר מזמן אמא רוצה להחליף אותה ברצפת פסיפס צבעונית, אבא כמובן קמצן מידי, אבל משום מה עדיין יש לה תקווה.
"למה התחלת לשאול את כל השאלות האלה?" תחקרתי אותו.
"שום סיבה" התיימם.
"אתה לא עובד עלי עמי, שפוך!" ציווית עליו וכך הוא התחיל לספר לי סיפור הזוי לגמרי…
"בפרנציפ עמית!" התייאשתי מלנסות, לנסות להבין על מה הוא מדבר. "בפרנפיץ?" שאל בצחקוק.
"מה הסיפור בקצרה" הסברתי.
"אה…" מלמל בחיוך קטן.
"הייתי ליד שיח, שיחקתי מחבואים עם החברים שלי. שרון, ליזי, תם… לפתע לא ראיתי אותם. הבנתי שהתחלנו לשחק ואז פתאום שמעתי צחקוקים בקרבת מקום, אז עקבתי אחריהם עד שהגעתי למערה עצומה ואז שמעתי את הצחקוקים בבירור.
הם נראו נורא!
יצורים מכוערים ומחרידים כפי שכולם מספרים, אבל אתה יודע מה? מעולם לא פגשתי יצורים נחמדים ואדיבים יותר מהם.
הם בהחלט לא היו החברים שלי וטוב שכך.
שיחקנו ביחד ומאוד נהנינו.
הם היו הרבה יותר נחמדים מכל החברים שלי ביחד" הוא המשיך לספר.
"הם הראו לי איך הדליקו מדורות כמו פעם, הם הכינו תה מצמחים שהם גידלו!
הם אפילו הכינו סוכריות על מקל שהם סתם מצאו על האדמה.
הם ממש נחמדים וסיפרתי להם עליך ועל כמה שאתה מגניב ושאני צריך להכיר ביניכם.
באזור הנקודה הזאת כבר הפסקתי להקשיב.
הייתי פשוט המום.
עמית המשיך לדבר ולא ראה שאני קפאתי והפסקתי להקשיב לו.
"אחרי זה הם אמרו לי שאני צריך לחזור הביתה, שלא ידאגו לי ושאני אשכח מהם לנצח כי יצורי האור והחושך לעולם לא יוכלו לחיות יחדיו…" ואז סיים עמית.
עד היום אני כועס.
אני מלא חרטה וזעם, בתוכי יש אי שקטף סופת טורנדו אינסופית ותמידית בהחלט.
לא על עמית, גם לא על היצורים ואפילו לא על העניין שלא שמרתי עליו מספיק טוב.
אני כועס על התשובה שלי.
התשובה שהייתי בטוח בה כל כך, אבל הייתה כל כך שגויה…
זה מה שאמרתי לאחי הקטן בן השמונה
"בוגד"