בובות על כף היד

בילי ידע. הוא ידע בדיוק ממה טדי חושש. אבל הרגע שבו הוא עזב.. זה ניפץ את בילי לרסיסים. כל כך כאב לו שטדי לא סומך עליו. אבל הוא הבין וידע שטדי צודק, גם הוא עצמו חושש שבעזרת הכוחות שלו, בשוגג, הוא גרם לטדי להתאהב בו.
זו מחשבה מפחידה, שבגלל שאתה עדיין לא שולט בכוחות שלך אתה גורם לאדם להתאהב בך. כי אז, הכול זה שקר. חוץ מהאהבה שלו לאותו אדם שאולי…
״טדי צודק. אולי הוא לא באמת אוהב אותי, אולי אני גרמתי לכך. בטעות.״ הוא מלמל לעצמו.. אבל הוא כבר מאוהב נואשות. אם הכל יתברר כשקר, גם אם זו אשמתו הוא יתרסק ואולי אפילו יכעס על טדי.
אבל על מה? למה הנער המסכן הזה אשם?
״הוא אשם כי הוא גרם לי להתאהב בו.״ לחש בילי בקול סדוק, ומיד מחה על האמירה האנוכית הזו. זה כל כך מטומטם. למה הוא לא מסוגל לשלוט על הכוחות שלו? למה הוא עדיין ילד קטן שלא מבין כלום?
הוא נשם עמוק. תירגע, חשב לעצמו. יכול להיות שהכול רק מורכב מפחדים שמטשטשים את המציאות, יכול להיות שהוא לא גרם לטי להתאהב בו. יכול להיות שהכול אמיתי. אבל זה עדיין בגדר ״אולי״ אחד גדול. והחששות ממשיכות להתרוצץ ולתפוס מקום בלב שלו.
״בילי?״ שאל אותו קול. הוא פקח את עיניו במהירות והתיישב על מיטתו. לוקי עמד מולו.
״לוקי- מה, מה אתה עושה פה?״

לוקי חייך כאשר בילי חזר לישון אחרי שיחתם. הוא יצא מהחלון, מלמל לעצמו לחש ושיגר עצמו משם אל תוך בניין נטוש ברחובות המיושנים ביותר של העיר, אלו שעדיין לא הרסו כדי לבנות רחובות חדשים. זהו מקום המפגש שלו ושל האם. הוא התיישב והמתין בשעמום.
״אתה מעולה במניפולציות. השאלה היא, מהי התכנית הגדולה שלך? אתה בטח לא סתם עובד
בשביל האם.״ אמר לו הולוגרמה, יצור בדמותו אשר בנוי מאוויר ומחלקיקים של זיכרונות מהעבר של הגלגול הקודם שלו. הוא צחק בשקט, בקול שאף אחד חוץ מלוקי לא יכל לשמוע.
״שתוק, הולוגרמה מזויפת ועלובה. האם יש סיבה מיוחדת לכך שאתה מתעניין בדברים שאינם מעסקיך?״ ענה לו לוקי בנימת בוז.
״אממ… לא הייתי קורא לזה ׳דברים שאינם מעסקיי׳ אבל ניחא, אם אתה מתעקש להגדיר זאת כך.. בכל אופן, זה בהחלט מעניין אותי, מכיוון שאני רוצה לראות את התקדמותך בעולם בני התמותה, ללא העצמה המרבית של כוחותייך. אני לא רוצה שתאכזב את אדון לוקי..״
לוקי ידע שהוא מדבר עליו בגלגול הקודם שלו.
״אל נא, אני מבקש, הסר דאגות מלבך הגועש. אני מסתדר מצוין מאוד.״ ענה לוקי להולוגרמה המטופשת, וזו כרעה לידו ולחשה באוזנו ״תקוותי היא שאתה מבין בעצמך את מה שאתה עושה..״. לוקי-ההולוגרמה נעלם, בדיוק ברגע בו האם הופיעה.
״דו״ח מצב, לוקי.״
״אני מבקש שלא תתייחסי אליי בכזה זלזול ותקראי לי מאסטר לוקי.״ ענה לו בעווית מרדנית בשפתיו.
״אנא,״ ביקשה האם בקוצר רוח.
״ובכן, טדי עזב. הוא החליט ש.. הוא זקוק לזמן למחשבה. לעניות דעתי, זהו זמן מצוין לנקוט באמצעים מולו, כאשר הוא כה חלש. בילי פוחד מעצמו ועצוב, והשאר באמת לא מעניינים כרגע.״
״אל תמעיט בערכם.״
״אינני, אם. אך מצבם הנוכחי בסדר, והם לא באים בתקשורת עם השניים האחרים כעת.״
״אני מבינה. אנחנו נשלח מישהו שידאג לנטרל את החצי סקרול חצי קרי, ובינתיים תשמור על פרופיל נמוך, תרכוש את אמונם, ותדאג להחדיר בבילי קפלן עוד ועוד חששות בנוגע למסוגלותו, ובפעם הבאה שהצוות יפגוש בנו שוב.. הם יופתעו.״
״אם, אני מאמין שאת מתכננת דבר-מה גדול, אך אני חושש שאת לא מבינה אותי עד הסוף.״
״הממ?״ שאלה האם. שיערה הבלונדיני הקשי נפל על כתפיה, ופניה האנושיות המקומטות נראו כאילו נוזפות בו.
עוד קצת.. חשב לוקי בגועל וחשק שיניים.
״בילי אוהב את טדי. ברגע שיבין שקרה לו משהו, הוא לא יעצור-״
״אני מודעת לכך, מיסטר לוקי. זו בעיית עבר.״ קטעה אותו האם במהירות.
״ומהו פתרונכם?״ השיב לוקי בזעף.
״טוב, הוא לא ידע שלחבר שלו קרה משהו. הוא יחשוב שחברו בטוח, מכיוון שהוא יהיה איתו כל הזמן.״ חייכה האם בשביעות רצון. ״אני חושבת שגמרנו, לוקי. המשך במשימתך, ותאמין לי שתקבל את גמולך..״ ההולוגרמה של האם נעלמה, התפוגגה באוויר הבניין החלול והשורק.
״הסירי דאגה מלבך, אם. הכל ילך בדיוק לפי התכנית..״ הוא חייך בנבזיות לחלל הריק ויצא מהבניין בפסיעות רכות, אל חשכת הליל.