בהלוואין האחרון / השרוט

הלכתי ברחוב, מחופש לאינדיאני-זומבי, כי זה מה שמצאתי בבית ולא ממש היה לי זמן וכוח לקנות שום דבר.
הסתובבנו חבורה של אנשים בוגרים, שכבר אמורים לעשות משהו עם החיים שלהם, וכשהסתובבנו בעיר התמלאתי פחד נורא.
לא, זה לא היה בגלל אנשים אחרים שהשקיעו בתחפושות מזוויעות וקריפיות בקטע הזוי, גם לא בגלל סרטי האימה שבהם צפינו קודם לכן; הפחד שגדש את גופי לכל אורכו היה אחר, פנימי כזה, פחד שנובע ממחשבות.
במהלך היום הזה חשבתי לעצמי לגבי העבר, בו מיעטתי להשתטות; ההווה, בו אני מסתובב כמו אהבל בתחפושת מעפנה ברחוב ביום חג שאינו קשור למסורת שלי כלל, אך בו בזמן נהנה; אך בעיקר לגבי העתיד – מה שמילא אותי בפחד נורא וביראה עמוקה.
מדוע כה פחדתי, אתם בטח שואלים.
ובכן – בניגוד לעבר ולהווה, את נסתרות העתיד אני לא יודע ואפילו לא יכול לשער, ובנוסף אני מודע לכך שהעבר וההווה מביאים אותי אליו – לכן אינני יכול שלא להתמלא בתחושה זו לגביו.
בהלוואין האחרון נמלאתי פחד נורא, כזה ששום ממתק לא העביר לי.