בדרך לתל אביב

ביום שישי בערב, פחות או יותר כרגיל, נסענו לדודה דליה.
למעשה, היא בכלל לא דודה של אף אחד. כשהיו ילדים, דודה דליה וסבא שלי היו חברים טובים. מאז היא כמו משפחה, ואפילו זכתה לכינוי החמקמק "דודה".
קצת לפני שהתחיל להחשיך, בערך בחמש, יצאנו מכפר סבא לתל אביב. כמובן שלפני שהגענו לסוף הרחוב, עשינו פרסה. הרי איך אפשר לנסוע לדודה דליה בשישי בערב בלי לשכוח את הלזניה בבית?
אחרי שהלזניה הונחה בבטחה בבגאז', שי-לי (אחותי) נזכרה ששכחה לקחת את מחברת הציור שלה, שרצתה להראות לדודה דליה.
לאחר כמה פעמים שבהן הגענו בדיוק לקצה הרחוב ומישהו נזכר במשהו, ולאחר שהלזניה והמחברת ואינספור דברים אחרים טורטרו מהדירה בקומה הרביעית אל הבגאז', יצאנו לדרך. הפעם באמת.
עברנו את רעננה, את הרצליה ואת כפר שמריהו לקולות גלגל"צ (ונסיונות לא מוצלחים במיוחד של אבא ושי-לי להצטרף לשירים…)
בקצה כפר שמריהו ראינו אמבולנס ושתי ניידות משטרה. אמא אמרה לנו לא להסתכל. שי-לי הפנתה מיד את מבטה והמשיכה לשיר עם הרדיו את "אף אחד לא קם". אני לא התאפקתי ורק כיסיתי את עיניי ביד אחת, משאיר בכוונה רווח קטן בין האצבעות. כנראה שכבר הכניסו את כל האנשים לאמבולנס, כי ראיתי רק שתי מכוניות עם פגושים מצ'וקמקים ושוטרים מסביב. תוך רגעים ספורים כבר היינו על הכביש המהיר. כביש שתיים, או ארבע. אין לי מושג. אמא התחילה לדבר על משהו שקרה לה בעבודה ואבא החליש את הרדיו. קצת אחרי זה נרדמתי. אני תמיד נרדם בנסיעות, זה לא שיש משהו יותר טוב לעשות.
בצומת שקצת אחרי הכניסה לתל אביב, שי-לי העירה אותי. אם נסעתם פעם לתל אביב ועצרתם ברמזור של הצומת הזו, בוודאי ראיתם אחד מהמופעים של הליצנים והפנטומימאים והלהטוטנים שמופיעים על מעבר החציה כאשר הרמזור של המכוניות אדום. היום התמזל מזלנו והיו שני להטוטנים עם סולם קטן. הם התמסרו באלות ובכדורים, אחד מתנודד על הסולם שנשען על האוויר ואחד על האדמה. בסוף המופע שי-לי ואני רצינו לתת להם כסף, אבל אמא אף פעם לא מרשה לפתוח את החלונות כשעוצרים ברמזור. לאבא לא ממש אכפת, אבל אף אחד לא רצה לריב עם אמא באמצע נסיעה.
אחד מהדברים שאני הכי אוהב בנסיעה בתל אביב זה האנשים המעניינים שרואים בדרך. כשעברנו ליד דיזנגוף סנטר, ראיתי חבורת ילדים בגיל של שי-לי, עם שיער בכל צבעי הקשת ובגדים שחורים משחקים אמת או חובה. שני ילדים התנשקו והשאר הריעו. אף פעם לא הבנתי מה המטרה של אמת או חובה.
ליד חניון באזל (שכמובן היה מלא) היו ילד וילדה ששיחקו תופסת וזוג הורים שהשגיח עליהם. הילדה מעדה ונפלה בגלל הסרט הוורוד של השמלה המצויצת שלה. המשקפיים שלה נפלו ונשברו. זה נראה כואב, אבל המשכנו לנסוע.
ראיתי בחטף בחורה מקועקעת מקיאה בפתח של סמטה. מסכנה.
אבא הכריז שהגענו ושעכשיו אנחנו צריכים להתפלל לאלוהי החנייה. "אלוהי החנייה" הומצא כששי-לי הייתה בת שנתיים ואני עוד לא נולדתי. שי-לי ניסתה להגיד שצריך למצוא חנייה, אבל היא לא ידעה להגיד מ' או צ', אז יצא לה משהו שנשמע דומה ל"אלוהי החנייה". בכל מקרה, למצוא חנייה בתל אביב לרכב משפחתי בשישי בערב זה עסק מסובך. בסופו של דבר אבא חנה חצי על המדרכה. אמא אמרה שזה לא חוקי, אבל שי-לי ואני מצאנו שלט שאומר שבשישי-שבת וחגים מותר לחנות חצי על המדרכה ברחוב הזה.
יצאנו מהמכונית, לקחנו את כל השטויות שלנו מתא המטען (גם את הלזניה, שכבר התקררה) והלכנו לבניין מספר עשרים ושבע. שי-לי קפצה קדימה כדי ללחוץ על הכפתור שלידו כתוב "שטראוס". דודה דליה פתחה לנו ואמרה שכבר חשבה שלא נגיע. אמרנו שמה פתאום ומיהרנו להניח את כל הדברים, ואת הלזניה, כי הם היו ממש כבדים.
אבא עזר לדודה דליה לפתוח את השולחן המתקפל, בזמן שאמא השגיחה על המרק המתבשל, שי-לי דברה ללא הפסק על הציורים שלה ואני דפדפתי בפעם המיליון בעותק בגרמנית של "אורה הכפולה" שדודה דליה הורידה מהמדף מראש בשבילי. למרות שכל יום שישי אני מדפדף בספר ומנסה ללמוד מדודה דליה לדבר בגרמנית, אני בקושי יודע להגיד "גוטן מורגן".
כשהכל היה מוכן, התיישבנו לאכול. הלזניה חוממה במיקרו, המרק קצת נשרף, שפכתי בטעות מים על אחד מהדפים במחברת של שי-לי וכל אחד ישב על כיסא אחר כי הכסאות של דודה דליה אצל הנגר.
זה היה ערב יום שישי מושלם (חוץ מזה שדודה דליה שכחה לשים את הגלידה שהיא קנתה לקינוח במקפיא).