בדיחה

"זה התחיל כבדיחה, אתה יודע." לחשתי מבין הדמעות.
"זה היה פשוט בשביל שאנשים ישימו לב אלינו."
אני אומרת אל תוך כתפו, ומקווה שלא לכלכתי את חולצתו יותר מידי.
"ואז התכנית עבדה, הם שמו לב אלינו."
אני ממשיכה, אך כעט, קולי כמעט ואינו נשמע בכלל.
אני מתנתקת מחיבוקו כאילו עצם מגעו מעלה את עורי באש.
אני לא יכולה לעשות את זה, אני לא יכולה להמשיך לדבר על זה.
הייתי רוצה להסביר לו הכול, הייתי רוצה להצדיק את מעשיי.
אבל אני לא יכולה למצוא את הכוחות לסיים את הסיפור.
במיוחד לא כאשר הוא מביט בי באותן עיניים מבינות ומוכן לא לשפוט אותי.
כאשר הוא מציע לי אוזן קשבת, וכתף לבכות עליה.
אבל ידעתי שאני חייבת לו את זה, אני חייבת לו לפחות את ההסבר הקלוש ביותר.
אז כך, עם דמעות בעיניי וקול שכמעט ואינו נשמע,
סיימתי לספר את מה שהייתי מוכנה לספר לו.
"ואז כבר היה מאוחר מידי לסגת"