בְּמָטוּתָה

בְּמָטוּתָה,
אנוכי מבקשת,
בתוך עלטה מוחלטת,
כאילו אין חמה,
היום,
ומחר.
איננה זורחת,
כמו נעלמה,
לחלוטין.

בְּמָטוּתָה,
אנוכי מבקשת,
דמותי בתוך אספקלריה,
חיוורת,
כאילו מחפשת נואשות,
מוצא,
נתיב,
לשוב אל הטיב.
מעמקי נשמתי,
זועקת,
דמותי.
כמו יוצרת מחרוזת מילים כואבת,
איננה מחבקת,
את רגשותייה.
נותנת להן להתנדף,
אל אוויר העולם,
המזוהם,
מלכלך את הצחור,
הטוהר,
הזוהר,
והיופי.
ומשאיר,
רק לכלוך,
צבעים חסרי חיים,
פנים מדוכדכות,
נפולות,
כאילו כבר דבר אינו משנה,
דבר.

בְּמָטוּתָה,
אנוכי מבקשת,
שוב ושוב,
כדי שמטרתי,
תושגנה.
זה כמו,
רז שאנני מסוגלת לספר,
רק לבקש,
הֶפֶסֶק,
מיידי.
כי הוא הכרחי,
לקיומי,
להמשך סדיר של חיי,
בלי קטיעות,
בלי עלטה,
רק עם החמה,
זאת שמחדירה ,
אור,
לריאותיי,
אל תוך עניי,
כדי שאוכל לראות,
כל אשר ארצה לראות.
אז,
בְּמָטוּתָה,
אנוכי מבקשת,
אל תיקחו את הניצוץ הזה שבעניי,
כי אנוכי מרגישה,
שלבבי יתפוצץ,
ללא הניצוץ,
זה שמחזיר את רגשותייה,
של דמותי,
הנמצאת בתוך האספקלריה,
והיא שוב תוכל לחבקן,
לא לתת להן לחמוק מידיה.
בְּמָטוּתָה מכם,
אל תיקחו את הניצוץ.

בְּמָטוּתָה.