א.א אשפה בע.מ.

לפני כחצי שנה איבדתי את העבודה בבית הקפה כי איזה וירוס אחד החליט לחרב את העולם כמו שאנחנו מכירים אותו. יוגב אחראי המשמרת אסף את כולם בסוף היום והודיעה ששערי המקום נסגרים עד להודעה חדשה. צוות המטבח הכין לכולם ארוחת פרידה ויוגב אפילו הסכים לשחרר כמה בירות מהבר. סעדנו את ליבנו ושתינו לשוכרה ואחרי כמה חיבוקים ונשיקות נפרדנו כל אחד לדרכו שלו, בדרכי החוצה יכולתי להישבע לרגע שראיתי את מוחמד שוטף הכלים מזיל דמעה.
את השבועות הבאים ביליתי בצפייה בטלוויזיה ובהזמנת משלוחים, בעיקר פיצה. כשנגמר לי מה לראות והמכנסיים פתאום קטנו להם בכמה מידות החלטתי לפתוח את מדור הדרושים בעיתון ולעיין קצת באינטרנט.
לאחר כמה דפדופים בעיתון ונבירה בפייסבוק של מישהי שלמדה איתי בתיכון פתחתי את הטלוויזיה והתקשרתי להזמין פיצה.
בבוקר המחרת התקשר סמי שעבד איתי בבית הקפה ואמר שחבר של אבא שלו מחפש עובדים לחברת פינוי זבל שבבעלותו, שהכסף ממש טוב ושגם ככה אני רגיל להיות על הרגליים כל היום.
"עזוב אותי מלהרים זבל" אמרתי לו.
"תקשיב אח שלי זה לא זבל כזה מגעיל בשקית שמטפטף לך על הכפכפים, כולה אנשים מתקשרים שהם צריכים להעיף איזה ארון או פסנתר ישן, אנחנו באים מעמיסים על משאית וזורקים במזבלה". ארבע שנים שעבדנו יחד ומעולם לא שמעתי את סמי מתלהב כל כך מעבודה.
"ומשלמים טוב אתה אומר?" הסתכלתי על קרטון הפיצה החצי אכול שהיה מונח לפני.
"משלמים חבל על הזמן. עדיף לך מאשר לשבת בבית לטחון המבורגרים כל היום".
"פיצה" אמרתי.
כמו עובד ממושמע עמדתי בכניסה לבניין בבוקר שלמחרת כשלגופי חולצת סוף מסלול, מכנסי דגמח מרופטים ומגפי עבודה ישנות שקיבלתי מאבא שלי פעם לטיול השנתי כשכל החברה בכיתה הלכו לקנות נעלי הרים ולנו לא היה כסף.
סמי הגיע עם טנדר כזה כמו של אלטעזאכן, על צד הרכב הודבקו אותיות בצבע ירוק שכתבו א.א. אשפה בע.מ.
"מה אומר הא.א?" שאלתי אותו כשנכנסתי לרכב.
"אלברט איסוף אשפה" השיב והדליק סיגריה.
"אז זה הסיפור" הוא המשיך. "אני בא לאסוף אותך כל יום ועושים תחנות, לפעמים יש כמה ולפעמים יש רק אחת. אנחנו מקבלים תשלום על יום מלא של עבודה בין כה וכה.
אם סיימנו מהר על הכיפאק הולכים הביתה, אם עבודה נמשכת מסיבה כלשהי אנחנו צריכים לסיים אותה באותו יום, גם אם יקח עד הלילה. את הכסף נקבל בצ'ק קבוע בדואר בכל שבועיים".
הנהנתי לעברו כמבין עניין, לא נשמע מסובך במיוחד.
באותו היום היה עלינו לעבור בין שלוש תחנות שונות. בתחנה הראשונה לקחנו מקרר ישן בצבע טורקיז שנראה כאילו נשלף מאיזה סט של סרט על שנות השבעים. בתחנה השנייה פגשנו איזה בחור מוזר אחד עם ארבעים מאווררי רצפה כאלה לבנים. כששאלתי אותו לפשר הכמות החריגה השיב שניסה לתקן ולמכור אותם, אך לאחר שקנה אותם מאיזה בית עבוט נזכר שהוא בעצם לא יודע איך לתקן מאווררים.
התחנה השלישית והאחרונה הייתה בנהריה, עצרנו בתחנת דלק בשולי הדלק כדי שסמי יוכל לקנות סיגריות, הסתובבתי בין המדפים בחנות הנוחות ובסוף קניתי ביסלי.
סמי התלונן שהרעש של הביסלי רועש מידי בעוד הוא מעשן כמו קטר ומרעיל את שנינו.
הטנדר חנה בקדמת השיכון הישן, גברת מבוגרת ורחבת ממדים נופפה אלינו בחיוך וסימנה לנו ללכת אחריה. עלינו לקומה הרביעית בבניין, שום מעלית לא נראתה באיזור. הגברת על אף גילה המבוגר דילגה במעלה המדרגות במהירות כמו עלמה צעירה, ההתנשפויות של סמי הדהדו בחדר המדרגות.
"מתי תפסיק כבר עם הסיגריות האלה" סיננתי לעברו בחיוך.
כשנכנסנו לדירה הקטנה עיני סירבו להאמין לנגלה לפניהם. את מסדרון הכניסה חסמו ערימות של קופסאות עץ ישנות שנערמו עד לגובה התקרה, במרכזם נותר פתח צר שבקושי הותיר מקום לאדם להיכנס לשאר הדירה, תהיתי לעצמי איך הגברת מצליחה לעבור שם.
"אני מבקשת אם תוכלו לעזור לי למיין את הקופסאות ולאחר מכן לזרוק את כל מה שלא אצטרך" הגברת פנתה אלינו בעברית צחה עם מבטא רוסי כבד.
זה אמנם היה יומי הראשון לעבודה אך הייתי דיי בטוח שלא היה זה תפקידנו למיין ולהחליט עם הלקוחות מה הם רוצים לזרוק.
"אל דאגה גברתי אנחנו לשירותך" אמר לפתע סמי ובזה שם סוף לתהיותיי.
כשהגענו אל המקום השעה כבר הייתה באחרי הצהריים המאוחרות לכן שיערתי לעצמי שנבלה כאן עד הלילה. עקבנו אחרי הגברת בזהירות אל חדר הסלון, מנסים בדרכנו לא להפיל שום קופסא במסדרון.
הגברת הורתה לנו להביא מספר קופסאות ולהתיישב על הספה בזמן שפנתה לחדר אחר. כעבור מספר דקות חזרה ובידה מגש רחב שעליו נח קומקום מהביל, שלושה כוסות זכוכית ומספר עוגיות חמאה בצלחת. סמי התרומם מיד ולקח מידיה את המגש והניח אותו על השולחן.
"אני שמי ורה" התחילה לומר. "לפני חודשים מספר נפטר בעלי שאהב לאסוף מיני מציאות בחייו. עכשיו שכבר אין לו צורך בהם הייתי רוצה לשמור רק את הדברים החשובים". חייכנו אליה שנינו באדיבות, עיניה היו טובות.
הודינו לה על קנקן הקפה והעוגיות וניגשנו לעבודה. בכל פעם היה אחד מאיתנו מביא מהמסדרון קופסא חדשה, את הדברים שרצתה הגברת לשמור הנחנו בצד ואת השאר זרקנו בשקיות שחורות וגדולות שסמי הביא מהטנדר.
"תרצו לשמוע את תוכן המכתב? אוכל לתרגם לכם"
ורה שלפה פיסת נייר ישנה מתוך קופסא שהייתה מונחת בחיקה. "בעלי כתב לי אותו כשהיה חייל במלחמה ההיא."
השמש כבר שקעה אך שנינו עוד לא הרגשנו עייפים וחברתה של ורה הנחמדה נעמה לנו.
"נשמח לשמוע" אמרתי בחיוך.
ורה פנתה לקרוא:
ורה יקרה,
אני יושב על ארגז תחמושת בחזית הקפואה וליבי כמה אלייך.
בטח כבר שמעת על הניצחון בסטאלינגרד, החברים עוד לא הספיקו לחגוג ולבכות את מתינו וכבר שלחו את הכח שלנו קדימה שוב.
הלוואי ויכולתי לומר לך היכן אני נמצא אך לוודאי אם ארשום ימחקו זאת אנשי המודיעין.
רק אוכל לומר לך שהמשכנו מערבה במאמצי המלחמה ושעכשיו אנו בקרבת נהר רחב ידיים.
אני מקווה שאת ישובה ליד חומו של האח ביום קר שכזה.
וסילי אומר שעוד יקח זמן עד שנחזור הביתה. חשבתי שאולי כשאחזור נוכל להתחתן אולי נעזוב למקום חם יותר שם נוכל לקנות בית קטן עם הכספים של הצבא.
זוכרת שהיינו מהלכים ברחובותיה של לנינגרד בחודשי הקיץ? זוכרת את צלם הרחוב ההוא על יד הנבה? אני מביט בתמונה בכל פעם שאני עוצם את עיני.
החברים כאן קוראים בשמי, אני מקווה ששלומך מצויין ושאת בטוחה בתוך כל הבלגאן הזה. אני יודע שהזכרתי זאת בעבר אך אם את צריכה עזרה כלשהי בכל דבר תפני לדימיטרי אחי הגדול והוא יוכל לעזור.
מייחל לראותך בקרוב.
איוון.
בכל הזמן שהגברת ורה קראה את המכתב מצאתי את עצמי שקוע בדבריה, איך תרגמה את המילים לעברית מושלמת במבטא הכבד שלה וכבשה אותנו במכתב המרתק.
היא סיפרה לאחר מכן שאיוון חזר מהמלחמה אך לקחו להם הרבה שנים עד שהצליחו לצאת מברית המועצות. מארגז אחר היא הוציאה מספר תמונות שם נראה בחור צעיר וחסון במדי צבא על רקע הר מושלג.
"הוא היה בקומנדו איוון שלי, אך נפשו הייתה עדינה כמו של משורר. בגלל זה היה שותה הרבה, שתה עד שמת" היא חייכה לעצמה בעצב.
בין כל הקופסאות מצאנו סכינים למיניהם ועיטורי מלחמה רבים. את כולם בחרה לשמור כמובן אך היו גם ערימות של מסמכים ישנים ובגדים שאותם העמסנו בשקיות לטנדר.
כשהשקית האחרונה הונחה ומסדרון ביתה של ורה התפנה לגמרי השעה הייתה כבר כמעט חצות. כמו שקיבלה אותנו כך גם נופפה לנו לשלום כשעזבנו.
"תראה מה זה, פעם אנשים היו אוהבים באמת עם מכתבים ורומנטיקה, לא כמו החרא של הטינדר הזה". סמי המשיך לנאום כל הנסיעה על מצבה המתפורר של האהבה ואני ישבתי בשקט. הרגשת סיפוק חמימה עטפה אותי בעקבות המפגש עם ורה ולא רציתי לקלקל אותה במילים.
אחרי יום ראשון מוצלח למדתי להנות מהעבודה. מרבית התחנות שלנו היו מהירות בדרך כלל איזה תנור ישן שצריך לסלק או זוגות אופניים חלודים. העבודה הפיזית חיזקה את גופי והמכנסיים כבר לא היו קטנים עוד, אפילו הצלחתי לאכול פיצה מבלי להרגיש אשם.
חודש חלף לו ואז עוד אחד, תושבי העולם היו כלואים בביתם מתחבאים מהמגיפה ואני וסמי טיילנו ברחבי הארץ עם הטנדר הישן, עוזרים לאנשים להיפטר מהזבל שלהם.
פעם בכמה זמן היינו מקבלים תחנה מעניינת כזו שחיכינו לה, שהותירה אותנו עם הרגשה טובה.
בדימונה פגשנו מרוקאי מבוגר אחד שכל ביתו היה מקושט בזכרונות העבר עם כלים מזהב שהגיעו היישר מארמונו של מלך מרוקו. וסיפורים על גבי סיפורים אודות הרפתקאותיו כסוחר ברחבי העולם. איך היה משייט בספינות מלאות בכל טוב ומוכר את מרכולתו במדינות השונות עד שהחליט לעלות ארצה שם פגש את אשתו.
מתוך כיסו הוציא בגאווה את ארנקו והראה תמונה קטנה ובה נראה חייל מחייך במדי זית.
"זה הנכד הבכור שלי, הלוחם!" אמר בגאווה. ואני חשבתי על תמונתו של איוון מהמלחמה.
בישוב קטן על הים שאת שמו אני כבר לא זוכר הכרנו גולש צעיר אחד שהים היה כל עולמו. הוא ירש יחידת דיור קטנה ממשפחתו שעד אותו היום שימשה כמחסן המשפחתי.
אוצרות שלמים מצאנו שם, יצירות אומנות שצויירו בידי סבו המנוח ומיני חפצים שנשכחו מהזיכרון. בסופו של יום ישבנו יחד על חוף הים ושתינו קפה מכירת גז קטנה.
הטנדר הישן דהר בכבישים ראשיים ובדרכי עפר לא סלולות. חלף על פני מדבר, חופים, גבעות ויערות. לוקח אותנו מתחנה אחת לאחרת.
"אתה יודע?" אמרתי לסמי בנסיעה אחת. "מעולם לא פגשתי את אלברט".
סמי הביט בפני כלא מבין. "באיזה אלברט מדובר?" הוא שאל.
הוריתי באצבעי אל עבר צד המכונית "א.א אשפה זוכר? אלברט איסוף אשפה" חייכתי אליו. סמי פרץ בצחוק "אהה האלברט הזה.. תשמע את האמת שאני בעצמי לא כל כך מכיר אותו, הוא חבר של אבא שלי ואיש עסקים גדול אני לא חושב שזה העסק היחיד שלו, את הטנדר קיבלתי מאדם אחר באיזה מגרש מכוניות. למה חשוב לך אלברט פתאום?".
"חשבתי שאולי אנחנו צריכים להודות לו" השבתי. "אחלה עבודה הוא סידר לנו".
סמי חזר להביט בדרך בחיוך והדליק עוד סיגריה.
את הנסיעה האחרונה עשינו לבית פרטי שנמצא דיי קרוב למקום מגוריי. בכניסה קיבלו את פנינו גבר ואישה מבוגרים ושלושת ילדיהם שהיו בגילאי העשרים המוקדמות. כולם נראו מחייכים כשהגענו מלבד האישה שנראתה חמורת סבר.
האיש המבוגר לקח אותנו הצידה והסביר לנו שאשתו סובלת מבעיית אגרנות ושעכשיו זה כבר יותר מידי אז הם התכנסו כולם כמשפחה והחליטו להיפטר מכל הזבל, הפיזי והנפשי. התחלנו להעמיס את הטנדר במיני דברים בעוד האישה התרוצצה הלוך ושוב בתחנונים, ביקשה שוב ושוב לשמור דבר כזה או אחר, ילדיה עטפו אותה בחיבוקים ובהבטחות לשינוי בחייה.
בהפסקת הצהריים ישבנו סמי ואני עם הבעל שקראו לו מיכאל ואכלנו פלאפל על כיסאות פלסטיק של כתר. מיכאל התחיל לספר איך הוא ואשתו היו מטיילים בעולם כשרק תרמיל לגבם, איך הם היו חורשים מדינות לאורכן ולרוחבן. מטפסים הרים וחוצים נהרות.
הבטתי באישה שתיאר מיכאל, היא נראתה כבויה ועצובה. התקשתי לדמיין איך אדם כזה מטייל בשמחה בעולם.
מיכאל התחיל להזיל דמעות וסיפר שאשתו שקראו לה תמי עברה תאונת דרכים ושמאז כלום כבר לא היה אותו דבר. סמי הציע לו סיגריה שהתקבלה בברכה.
הוא המשיך וסיפר שמאז התקשתה לישון טוב בלילות וגם התחילה לקנות דברים ולאסוף זבל משולי הדרך.
"כשנאלצנו כולנו להסתגר יחד בבית כשהמגיפה החלה פתאום שמתי לב שאני חי בחירייה" אמר מיכאל ומחה דמעה קטנה בחולצתו.
עבדנו הכי קשה ביום הזה, נאלצנו לנסוע הלוך ושוב מהמזבלה לבית בכדי לפנות את הטנדר לעוד זבל. בסוף היום הודה לנו מיכאל ואף ניסה לטחוב כמה שטרות לכיסי כתודה, סירבנו בנימוס ונסענו הביתה כהרגלנו.
באותו ערב התקשר אלי סמי ואמר שאלברט הבעלים סוגר את החברה, שאין מספיק עבודה ושהוא פיטר כבר את כל הצוותים האחרים בכל אותו הזמן שאנחנו עבדנו. הוא הסביר שתשלומי הלקוחות כבר בקושי מספיקים לכסות את הוצאות הנסיעה והמשכורות שלנו. חיכיתי שסמי יסיים את דבריו והודיתי לו על ההזדמנות ועל החוויה.
"נראה לי שזו עבודה שאליה שנינו נתגעגע" הוא אמר וסגר את הטלפון.
עצבות קלה עטפה אותי באותו הערב, חשבתי על הנסיעות הארוכות בחברתו של סמי, על האנשים החדשים שפגשנו ועל עשרות הסיפורים שמילאו את ליבנו בכל תחנה.
עם הזבל שאנשים הוציאו החוצה מביתם קיבלנו אנחנו משהו בכל פעם מחדש.
כעבור כמה ימים יוגב התקשר ואמר שהממשלה החליטה לתת לכולם לפתוח מחדש את העסקים, הוא אמר שרוב הצוות הסכים לחזור וגם סמי.
נפגשנו כולנו בכניסה לבית הקפה וזה היה אפילו נחמד לראות את כולם שוב. סמי עישן סיגריה אחרי סיגריה כהרגלו ומוחמד שוטף הכלים נראה שמח מהרגיל.