את תספרי לי

"אם לא תספרי לי, אני אוציא את זה ממך בכוח"
הקול היה שקט אך נשמע היטב, ולך לא היה לאין לברוח,
מכוון, שזו דרך ללא מוצא.
"ואיך את מתכוונת לעשות זאת?" קולך לא רועד,
הוא מלא בסקרנות, דבר מוזר במצב כמו שלך.
"אני אכאיב לך"הקול אמר, והיה אפשר לשמוע את ההנאה בקולו
"אני אחתוך אותך, חתיכה אחרי חתיכה, עד אשר, את פשוט תמותי מכאב"
היה אפשר לשמוע את החיוך החולני אל פני האדם,
על אף שאי-אפשר היה לראות אותו,החושך היה כבד מידי.
"בסדר"את אומרת, קולך רגוע, כאילו את בכלל לא במקום הזה
אלא באתר נופש כלשהו.
"ילדה חכמה, ידעתי כי תגלי לי את סודך"הקול נשמע מאוכזב מעט
מכך שלא יזכה לפגוע בה, אך גם שמח על כך שהסוד יהיה שלו.
"הו, אני לא עומדת לתת לך את הסוד " את אומרת ומצחקקת.
"לא, אבל אתה גם לא תצליח להוציא את זה ממנו בכוח"
את אומרת וממשיכה לצחוק,אבל זה צחוק משוגע,
אתם יודעים,מהסוג שגורם לאנשים להסתכל עלייך מוזר.
"למה את בטוחה בזה כול כך?"הקול שאל,
משועשע מן העובדה שאת חושבת שהוא לא יצליח.
"משום שלא אכפת לי, לא אכפת לי מעצמי.
אבל, אכפת לי מכול הנזק שאתה תגרום אם,
הסוד יהיה בידייך.
אתה עלול להרוג מיליוני אנשים"קולך עדיין רגוע,
אך משהו קר בו, כאילו העובדה שהודאת בקול שלא אכפת לך למות,
שינתה אצלך משהו."אבל אם אני לא אתן לך את הסוד ופשוט אמות,
איש לא באמת יפגע"