את שותקת
את שותקת. את מוותרת על הקול שלך. יש לך דעה, ואת בטוחה שאת צודקת, פשוט לא בטוחה מספיק. אז את מוותרת ומניחה שאם הם אומרים דעה אחרת בתקיפות, כנראה שאת זו שהבינה לא נכון. אז את אומרת שאולי, יכול להיות, יש סיכוי קטן, שהתשובה שונה ממה שהם חושבים. אבל הם מבטלים את דעתך, אז את זונחת אותה. למרות שלא לגמרי השתכנעת מההסבר שלהם. למרות שהדעה שלך עדיין נראית לך יותר, את מוותרת עליה. כי לא יכול להיות שאת צודקת ושכולם טועים.
אבל אז בדיעבד מתברר שזה יכול להיות. שזה בדיוק מה שקרה. את הבנת את הכל נכון, אבל בגלל שלא האמנת שזה ייתכן, את ביטלת את עצמך ותשלמי את המחיר. ואת כועסת על עצמך כל כך, כי את ידעת את התשובה. את ידעת אותה ולא התעקשת מספיק. ובגלל שאת ויתרת את תיכשלי בעבודה. וכשהם אמרו לך "וואי, היינו ממש לא בכיוון" את לרגע כועסת גם עליהם, כי את כן היית בכיוון. כי הטעות היחידה שלך הייתה להאמין שהם יודעים יותר.
אבל את עצמך את הכי מאשימה, כי את ידעת את התשובה ולא נלחמת עליה. זה לא אשמתם שהם לא ידעו. אבל את כן ידעת ובחרת לוותר, אז את הכי אשמה.
תגובות (1)
הרגיש לי שמישהו כתב את הקטע הזה עלי, ואפילו שהסיטואציה המתוארת מתסכלת ועגומה, לא יכולתי שלא להתרגש מלמצוא את עצמי בו.
הגילוי גרם לי להתחיל לקרוא קטעים קודמים שלך, והופתעתי למצוא שם עוד קטע שנכתב עלי. אפילו משפטים שכתבתי בעצמי על עצמי.
אז תודה, ותמשיכי לשתף.