“את רוצה שאני אחזור הבייתה רק כדי שאנקה לך אותו,נכון אמא?

תגידי את האמת, לא חשוב לך שאהיה בבית בשבת. את אף פעם לא אהבת אותי. את רק רוצה שאנקה לך אותו. נכון? אני לא חסרה לך. את לא מתגעגעת אליי. למרות שלא הייתי כל השבוע. וגם בשבוע שלפני באתי רק לשבת. כדי לנקות…
אני רק מנקה בשבילך, לא בת, לא בת אדם בכלל.תגידי את האמת."
אמרתי לה בפלאפון .רעדתי לגמרי. חשקתי שיניים.
"יש לך בעייה" אמרת.
ואני התנשפתי לרגע.
והנה מה שרציתי. או ציפיתי לשמוע. למרות שגם לו הייתה אומרת אותו, זה היה שקר.והייתי יודעת את זה. אבל חשבתי שאולי בשביל הטקט,היא תנסה לשקר.
***
יש לך בעייה שאת לא מאמינה שאני, אמא שלך, אוהבת אותך. שאני זאת שתמיד טפלה בך,אוהבת אותך, אחרי כל מה שעשיתי בשבילך את חושבת שאני לא אוהבת אותך?
-"אבל את עושה את זה רק בשביל אבא. מאז שנולדתי את אף פעם לא סבלת אותי.", הייתי עונה על זה.
-"תגידי, את אמיתית? מה זה השטויות האלה?".
****
אבל המציאות היא שונה. היא מחורבנת.
*****
-"יש לך בעייה",אמרת.
אני התנשפתי לרגע, והקשבתי בדריכות.
-"שאת פשוט חצופה. את צריכה לעזור יותר, ו-
*****
כבר לא יכולתי יותר. אני יודעת. אני יודעת. מיותר. מיותר לגמרי לענות לה. זה אף פעם לא עוזר.אבל כבר לא יכולתי.

-"תעצרי כאן, את מבינה שאני בן אדם? את מבינה שמה שאת אומרת פוגע בי? את מבינה בכלל את הסיטואציה? את מבינה שלא משנה מה, לא אומרים דבר כזה לבן אדם? גם אם לאדם זר ברחוב? אז קל וחומר לבת שלך?

אני באה ואומרת לך שאני מרגישה שכל מה שאני בשבילך זה שאני מנקה. וכשאת אומרת לי-"יש לך בעייה" אני מצפה, שתגידי לי, שיש לי בעייה שאולי אני לא שמה לב שאנשים אוהבים אותי. שאולי אני מדמיינת דברי, אולי אפילו שאני סתם יותר מידי רגישה.

לא. אבל לא אמרת אף אחד מהדברים האלה.

מה את כן אומרת?-"את צריכה לנקות יותר".
את מבינה שככה לא עונים לבן אדם? את מבינה שזה משפיל ומעליב?את מבינה את הבעייתיות וההשפלה במה שאמרת?

-"לא,אני ממש לא מב-
-"את לא מבינה?!",צעקתי,עם דמעות.-"אז אולי תנסי להתייעץ עם מישהו, תגידי לו מה שאמרתי, ומה אמרת, ותשאלי אותו אם זה דבר פוגע, אני בטוחה שכל בן אדם שתשאלי יגיד את זה!!.

ניתקתי את הפלאפון בפרצוף.
אני כבר לא מסוגלת יותר. לא עוד שבת. אני לא רוצה לחזור הבייתה. לא רוצה.
אני יותר לא מדברת איתה. דיי.

*היא מתקשרת שוב*.

"אני לא מדברת איתה". אני אומרת לאחותי הקטנה. "אני לא יכולה יותר".

היא עונה.
שמה על רמקול.

"אז מתי אתן חוזרות?באיזה שעה. אני רוצה או היום בערב,, או מוקדם ממש מוקדם בבוקר. שתספיקו לנק-

היא שמה את השיחה על השתק.

-"מתי אנחנו חוזרות?", היא שואלת אותי.-"לא יודעת,לא אכפת לי. תעזבי אותי".

אני בוכה. שוב בוכה. נמאס לי לבכות.

למה תמיד אני יכה לבכות בגלל המשפחה שלי. הפעם האחרונה שבכיתי הייתה בשבת הקודמת. כשחזרתי הבייתה.

למה משפחה, דבר שאמור לתת לאדם הרגשה של שייכות, הגנה , ואהבה. צריכה כל פעם מחדש לגרום לי לבכות.

להרגיש כל כך חסרת ערך.
להסתובב בעולם, ולא להרגי אף פעם שמגיע לך שיאהבו אותך.אף פעם לא להאמין לאנשים שאוהבים אותך. תמיד להרגיש שזה לא נכון. ושהם שם רק בגלל הנימוס. או כי הם מרחמים עליי.

וכל פעם מחדש לעבוד על זה.
לקום, לנשום עמוק. ואז לחטוף בוקס היישר לראות. וכל האוויר יוצא החוצה.

אני בוכה,אבל כואב.וממש.

אחותי הקטנה קצת נלחצת.
-"אמא, זה באמת לא יפה מה שאמרת לה,היא הילדה היחידה שעוזרת לך בבית מבין שלושתינו,וכשהיא רצתה להישאר כאן, ואת מתעקשת שהיא תחזור הבייתה, זה נשמע כאילו את מתגעגעת אלייה, כאילו היא חסרה במשפחה.
אבל אז את טורחת להבהיר לה יפה מאוד שהיא חשובה רק בשביל-

לא יכולתי יותר.
הולכת לשירותים.
בוכה עוד.
מתפרקת.

כמה דקות עוברות. היא דופקת לי בדלת.-"היא אמרה שהיא התכוונה בכללות, כאילו על זה שכולנו צריכים לעזור יותר.

-"את שקרנית, ".
אני צועקת לה ממקום מושבי על מכסה האסלה.

-"נכון…אבל מה את נעלבת. את יודעת שהיא ככה, את יודעת שהיא לא אוהבת אותך.

-"ציפיתי שהיא תשקר!!" אני צועקת.-"שהיא פאקינג תשקר!!!"
אני עוצרת כדי לקנח את האף.-"וחוץ מזה, גם אם היא הייתה אומרת את זה על שלושתינו. זה רק מראה כמה החשיבה שלה מעוותת על כל הילדים!גם עלייך, וגם את צריכה להעלב." אני ממשיכה לצעוק.

"אף אמא נורמלית לא חושבת את זה על הילדים שלה!, וגם אם היא עד כדי כך מטומטמת כדי לחשוב את זה על הילדים שלה. היא תשקר להם כשהם ישאלו את זה..!"

-"אבל אנחנו לא בית נורמלי, את כבר יודעת את זה"

-"אז בגלל שאנחנו לא בית נורמלי אני אמורה לשתוק כשמזלזלים בי !? כשמורידים את הערך שלי לרצפה?! כשלא מתייחסים אליי אפילו כמו לבן אדם?!

-"טוב אמרתי לה שאנחנו חוזרות היום בערב. והיא אמרה שהאוטובוס האחרון הוא מוקדם…"

"היא משקרת. האוטובוס האחרון בעשר. ואנחנו ניסע עליו".

אני לא רוצה לחזור הבייתה. וזאת רק הסיבה הכי קטנה.

ולא. היא לא אמא חורגת.

אני לא רוצה לחזור.
אני לא רוצה לחזור.
אני לא רוצה לחזור.
אני לא רוצה לחזור.

אלוקים תעזור לי.
אני מתחננת.