את משקרת

"את משקרת" אתה אומר, ודמעות עולות בעינייך.
"את פגועה, ואת רואה בכך פתח לפגוע באחרים" נראה כי אתה רוצה לשכנע את עצמך שזה נכון, שזה יעבור עם הזמן.
"יקירי" אני אומרת ומלטפת קלות את עצמות לחייך.
"אתה זה שמשקר" אני לוחשת, ומביטה עמוק אל עינייך.
הלוואי ויכולתי להגיד שזה שקר, אך זו האמת הכואבת, ולמרות שהשקר לא היה כואב כול-כך, חשבתי שמגיע לך לשמוע את האמת.
"ואתה משקר רק לעצמך," אני אומרת "אני חושבת שאתה צריך להתעורר מן החלום"
אני מוסיפה, קולי רך וידי נעות על ידייך, מנסות לשמור על הרוגע שלך.
"את אמרת שאת אוהבת אותי" אתה צעקת עליי.
אני לא ממש יודעתי מה לעשות, תמיד ידעתי שהיום הזה יבוא,
אבל קיוויתי שעד אז, כבר יהיה לי פתרון, שאני כבר אדע מה לעשות.
אני לא יודעת, אבל משום מה, מצאתי שזה קל יותר פשוט להתעלם מהרגשות שלך.
"מעולם לא אמרתי שאני אוהבת אותך, אתה פשוט החלטת שזו חייבת להיות האמת"