את מוכנה לענות לי?

ישבתי בשקט על המיטה, יודעת שתיכנס אל החדר בעוד דקה.
"מ-מה את עושה כאן?" אתה שואל, מופתע, ומיד סוגר מאחורייך את הדלת.
למרות הכול עדין אכפת לך ממני.
ואולי אכפת לך רק מהמוניטין שלך.
"את מוכנה לענות לי?" אתה אומר, ומנופף בידך מול פניי.
אני יודעת שאני צריכה לענות לך, אבל הפה שלי מרגיש כאילו הוא מלא בצמר גפן,
והראש שלי פשוט מעופף.
אתה לא אומר עוד דבר,אלא פשוט מתיישב לידי, מקווה שאומר משהו.
"תקשיבי, אם את לא מתכוונת לדבר-" אתה מתחיל לומר, אך אתה נעצר בשביל לחפש את המילים הנכונות להמשיך את המשפט.
"אני מצטערת," אני אומרת, קולי נשמע אבוד, ואולי פשוט עצוב.
"אני מצטערת, פשוט רצתי להגיד לך משהו, אבל" אני כול-כך רציתי לספר לך,
אבל אני ידעתי שאתה לא אדם מהסוג הזה.
אתה זה שדואג רק לעצמך, ולא אכפת לך מאחרים, לא באמת.
"אבל?" אתה שואל, ולרגע אני מוכנה להישבע שהיה לך מבט מודאג על הפנים.
"אבל הבנתי שלא באמת אכפת לך"