"את לא מושלמת" -אני לעצמי

"למה?!" צעקתי בקול צרוד, משפשפת את עיניי מבעד לכול הדמעות, "למה את לא יכולה להיות מושלמת?!"
זה היה עוד יום שכזה.
עוד יום שבו אני נעמדת מול המראה, נשארת עם חזייה ומביטה על עצמי.
כועסת.
"אני לא רוצה אותך," צעקתי וקימצתי את ידיי לאגרופים, "נמאס לי ממך! נמאס! למה את לא יכולה להיות רזה כמו.. כמו.. כמו ירדן!"
עצובה.
"למה אין לך פנים כאלה יפות," אמרתי והתחלתי להרגיש את הגוף שלי רועד, "כמו.. כמו לנעמה! למה את לא כמו נעמה?!"
מתוסכלת.
"ועיניים כאלה…" הבטתי אל הראי והסתכלתי בעיניים השחורות והקטנות שלי, "עיניים כאלה כמו של קרן! לקרן יש עיניים הרבה יותר יפות ממך!"
מקנאת.
"למה את פשוט לא יכולה להיות…" אמרתי, מתחילה להחליש את הקול כי שמתי לב שאני צועקת ממש, "להיות פשוט… מושלמת? ולא ילדה מכוערת שמדברת אל עצמה במראה ומקווה להיות מישהי אחרת?"
הרגשתי שלא אני שולטת בעצמי.
הרגשתי כאילו הילדה במראה אמרה לי "כי ככה נולדת! מכוערת חסרת כישרון ועלובה! עלובה! שמעת אותי? את עלובה! עלובה ומפסידנית, עם את תלכי מהעולם, אף אחד לא יצטער על זה. אז למה את מחכה ילדה מפסידנית שכמוך? למה? שעוד ילדים יאמרו לך את זה? אני יודעת שאת רוצה לעשות את זה! תעשי את זה ולפחות את תצליחי במשהו אחד בחיים הקטנים והעלובים שלך!"
אז קרה מה שקרה.
לקחתי סכין, עצמתי את עיניי והלכתי לישון.
לנצח.
לא רזה כמו ירדן. בלי פנים כמו של נעמה ולא עיניים כמו של קרן.