את כלום

"את לא יכולה לעזוב." הוא צעק אחרי, ואני חייבת לומר שלמרו תשאני לא רוצה לעזוב, אני בהחלט יכולה לעשות זאת, וזה בדיוק מה שאני עומדת לעשות.
המקום הזה תמיד היה יפהפייה, והייתי בטוחה שאין עוד מקום כזה בעולם, פשוט בגלל שזה היה הבית שלי במשך תקופה ארוכה כל-כך, ואני יודעת שלאף מקום יותר לא תהיה התחושה הזו, אני לעולם לא אוכל לקבל את אותו חום והאהבה שקיבלתי פה בשום מקום אחר.
"את כלום בלעדינו."הוא ממשיך לצועק אחריי, אני לא יודעת מה בדיוק הוא מנסה להשיג, אבל האמת היא, שכבר אין כמעט דבר שיגרום לי לחזור לבית ההוא.
אני לא עונה לו, אפילו לא כאשר הוא אמר מילים אשר שמעתי בעבר יוצאות רק מפיהם של מלחים, אך אין לדעת מי הוא באמת, האיש היה תעלומה, או כך לפחות היה עברו, משום שאני ידעתי בדיוק מי האיש הזה היה, הוא היה רופא, אך מהסוג שלעולם לא הייתי סומכת עליו עם חיי.
"מה את עושה?" מישהו שאל ומשך אותי אל מאחורי אחד הקירות.
"אני עוזבת." עניתי לו, קולי היה מלא בביטחון, כאשר האמת הייתה שלא הייתי בטוחה שאני אמורה לעשות זאת בכלל.
"למה שתעשי דבר כזה?" הוא שואל לא מבין, אבל ידעתי שהוא לעולם לא יבין, הוא היה אדם פשוט והחיים האלו היו מספיק בשבילו, אבל אני לא הייתי כמוהו, מעולם לא הייתי כזו, תמיד חלמתי על יותר, ועכשיו יש לי סיכוי.
"בגלל שטעמתי חופש ואני לא יכולה לוותר עליו."אני אומרת ומקווה שהוא יהיה שמח עבורי, שהוא יבין שזו ההזדמנות שלי.
"אבל מה את תעשי בלעדיהם?" הוא שואל ומביט על הבית, איש כבר לא עומד על המרפסת, אני מבינה שהם ויתרו עליי, בדיוק כפי שהם עשו פעמים רבות כל-כך בעבר, חבל רק שאז נשארתי פה, חבל שלא עזבתי עוד בפעם הראשונה בה הם ויתרו עליי, זה היה חוסך לי כל-כך הרבה כאבי ראש ודמעות.
משהו בדבריו גרם לי להתחיל לצחוק, זה היה צחוק מריר, מהסוג שהיה יכול לשבור לכם את הלב, אני לא בטוחה למה עניתי לו, אבל אני מניחה שלא יכולתי להשאיר אותו פה, במחשבה שהדבר האחרון שהוא שמע ממנ יהיה צחוקי המריר.
"הם זקוקים לי יותר משאני זקוקה להם."