את כבדה לי ואני עייף

"את כבדה לי, ואני עייף" אני מתלונן ומנסה לאחוז בך טוב יותר.
לעזאזל, איך יצור קטן כמוך יכול להיות כול-כך כבד?
איפה כול המשקל הזה מסתתר?
"אתה מתעייף במהירות מדאיגה" את אומרת, ופולטת צחקוק שיכור.
לא הייתי צריך לתת לך לשתות, הייתי צריך לדעת שתשתכרי מהר.
"ואת שיכורה בצורה מדאיגה" אני אומר, ואני יכול להרגיש בידייך על גבי.
"מה את עושה?" אני שואל, ומנסה לסובב את ראשי לעברך.
"בחיים לא שמתי לב כמה אתה חמים" את אומרת, לא ממש עונה על השאלה שלי.
אני ממש יכול להרגיש איך את מתכרבלת על הגב שלי.
"רגע" את אומרת, והדחיפות בקולך גורמת לי לעצור.
"מה?" אני שואל, בטוח ששכחנו משהו.
"השרוכים שלי פתוחים" אני לא ממש בטוח למה זה היה חשוב,
אבל לא היית מוכנה לעזוב את הנושא.
זאת אומרת אני סוחב אותך על הגב, זה לא כאילו את הולכת וזה מפריע לך.
התעקשת שנעצור ושאני אקשור לך את השרוכים.
אני ממש שונא אותך שיכורה, את נהיית כול-כך תלותית.
"חכה" את אומרת שנייה לפני שאני עוזר לך לעלות שוב על גבי.
"מה?" אני שואל בקוצר רוח.
"אתה כזה רגזן" את אומרת וצוחקת קלות.
שפתייך היו כול-כך קרובות אליי, וצבען היה כצבע הדובדבן.
אני לא יודע למה, אבל ידעתי שאני חייב לעשות את זה.
ולא היה אכפת לי שמחר כבר לא תזכרי את זה.
אז פשוט התכופפתי לעברך, ונישקתי אותך.