את זוכרת?

את זוכרת?- טריגר הפרעת אכילה
את זוכרת את המטרה? את הבטן השטוחה, הרגליים הדקיקות, הצלעות שרואים דרך העור, הרווח בין הירכיים, ה"איזו כוסית" שרצית כל כך שיגידו לך?
את זוכרת את האסלה? את המבט שלך, מזוגג מדמעות, את הקיא, את השכנוע- את חייבת, ככה את תהיי רזה, זו הדרך היחידה שלך להרזות. רצית ללבוש ג'ינס במידה של אחותך הקטנה ולהתלונן שהוא עומד ליפול לך. רצית שישאל אותך מישהו, "את רוצה להיות חברה שלי?" האמנת שרק כשתהיי רזה, רק כשתסתובבי עם חולצות בטן שחושפות את הבטן השטוחה שלך, מישהו ירצה אותך.
את זוכרת שהמספרים על המשקל התחילו לרדת פתאום, במהירות, והיית מסוחררת מרוב אושר? מחמישים ושמונה לחמישים וארבע, אז לחמישים ושניים. אחר כך לארבעים ושבע, ארבעים וארבע, ארבעים ושלוש, ארבעים ואחת, ואז, שלושים ושבע?
את זוכרת שהרגשת כל כך טוב עד שקנית את בגד הים שחמדת במשך כל כך הרבה זמן, וביום החם הקרוב לבשת אותו והתהלכת בגאווה על חוף הים, שלושים ושבע קילו? את זוכרת שהביטו בך פתאום, ואת השפלת לשנייה את המבט, מתוך הרגל, ואז נזכרת שאת שלושים ושבע קילו, ואין לך במה להתבייש?
את זוכרת איך הוא שאל אותך אם את רוצה להיות חברה שלו? את זוכרת שהרגשת כאילו כל העולם נמצא בתוך הכיס הקטן והרזה שלך, ולעסת את המסטיק- כי הוא שורף קלוריות- וחייכת את החיוך של האישה הרזה שלך, והסכמת?
את זוכרת איך הוא החזיק את כף היד הרזה שלך בתוך כף היד הגדולה שלך, ואמר לך שיש לך גזרה, "למות"? ואת חייכת, שוב את החיוך של האישה הרזה שלך, והוא הנהן בהסכמה והביט בחולצת הבטן שלך, שחשפה את הבטן השטוחה שלך, בחן את המכנסיים הקצרים שחשפו את הירכיים הדקיקות, הארוכות, שגם אם הצמדת אותן לא נצמדו. את זוכרת?
את זוכרת את הנשיקה הראשונה שלכם? איך הוא נצמד אלייך, ואז הרים את כל השלושים ושבע קילו שלך, והתפלא עד כמה את קלה? ואת רק חייכת אליו, מצמידה את השפתיים הרזות שלך לשפתיים שלו. את זוכרת איך באותו היום הראש שלך שוב היה בתוך האסלה, את הארוחה הרומנטית שהכין לך צפה על פני המים? את זוכרת איך עלית על המשקל באותו היום?
את זוכרת איך הרגליים הדקיקות שלך רעדו? את זוכרת איך החיוך של האישה הרזה עלה על השפתיים שלך כשראית את המספר החדש, שלושים ושש?
את זוכרת איך לקחת את כרטיס האשראי של אמא שלך יום למחרת? את זוכרת איך בסוף אותו היום, הזרועות הדקיקות שלך היו מלאות בשקיות בגדים? את זוכרת את עצמך מול המראה, מביטה בניצחון בעצמך, עירומה? את זוכרת איך נחרדת כשראית בליטה קטנה בבטן השטוחה שלך?
את זוכרת איך עלית בחרדה על המשקל, בהיסטריה כמעט, וגילית שעלית במשקל? את זוכרת את הידיים שלך נשמטות, את הריצה המהירה אל האסלה, איך הקאת את כל מה שהיה לך בבטן, כמעט הקאת את הנשמה שלך החוצה? את זוכרת איך התכרבלת באותו הלילה בשמיכה, לבושה בפיג'מה החדשה שלך, איך בהית באוויר ורעדת מרוב כעס, איך שהרשת לעצמך לחזור למשקל שלושים ושבע?
את זוכרת איך בימים לאחר מכן לא אכלת כלום? את זוכרת איך עלית על המשקל שבוע לאחר שנחרדת לגלות שאת שוקלת שלושים ושבע קילו, את זוכרת את המספר? את זוכרת איך התרגשת, כשראית את המספר שלושים וארבע מופיע?
את זוכרת איך הרשת לעצמך להתפשט בפעם הראשונה כשהיית איתו? את זוכרת את המבט שלו, שהיה מתפעל? את זוכרת איך הוא ליטף את פנים הירכיים הדקיקות שלך, לחש לך שאת יפהפייה ורזה, את זוכרת כמה רעדת?
את זוכרת איך קרסת בסוף אותו היום? את זוכרת שבסוף הגזרה שלך באמת הייתה "למות", ומתת בשבילה?
לא. כי את מתה.