את אשמה

"את אשמה" הוא סינן אל פניי.
מעולם לא ראיתי אותו זועם כול-כך, כול-כך לא עצמו.
"אני יודעת" אני אומרת, אך קולי אינו מובס.
לעזאזל, אני הבטחתי לך להפסיק להיות מובסת, וזה נראה כמו הרגע הנכון להתחיל.
"אתה חושב שאני לא יודעת?" אני שואלת. קולי, עולה ככול שאני ממשיכה לדבר.
"אתה לא חושב שאם יכולתי לחזור אחורה בזמן, הייתי חוזרת?"אני ממשיכה.
אני נזכרת בפנייך, ולא יכולה שלא לרצות לבכות.
"אתה יודע שהייתי מחליפה את חיי בחייו בשנייה" אני אומרת, ועכשיו, קולי בעיקר מלא בעצב. מן משהו שגורם לכם לרצות לבכות.
אני חושבת על הרגעים האחרונים שלך, ואני פשוט כול-כך רוצה לפרוץ בבכי.
אבל אסור לי, נשבעתי לך, אז אסור לי.
"אז למה לא עשית את זה?" הוא שואל, קולו שקט בצורה מפחידה.
"אני לא יודעת"