את אדם של לילה.

את אומרת לעצמך.

רק בלילה את יכולה להיות את. כשכל העולם ישן. שקט, לא עושה לך רעשי רקע כל הזמן. כשזה רק את השיעורי בית, והמחשב. והמוח שלך.

רק את והמחשבות. שלפעמים מבולבלות מעייפות מהיום הארוך, אבל לפעמים בהירות להפליא, למרות עייפות הגוף.

הן נלחמות להמשיך לחשוב, עד שאת נרדמת. עד הרגעים האחרונים שנעצמות לך העיניים.

גם מוקדם מוקדם בבוקר, זאת שעה מדהימה, אם רק היית מצליחה להתעורר בה.
איך שהעולם מרגיש כמו חדש מהניילונים, איך אנשי עבודות החריצות קמים עוד בעלות השח ר.איך הכל נקי כזה וטהור, וקריר,ומלא הילה כזאת.

כאילו העולם אומר, נו טוב, בכל מקרה כל היום יהיה חרא, אז לפחות עכשיו אני אהיה קצת מדהים.

מבאס אותי שאני כל הזמן מפסידה את הזמן הזה.

אני גם אחת של בית.
אם אחותי הגדולה הייתה בורחת מהבית כשרבה עם ההורים, אני בדיוק ההפך, הייתי נסגרת בחדר, מתחת לפוך, ולא יוצאת. לא יוצאת.

אני כל כך אחת של בית, שפעם אחת כשרשמתי במכולת חלב ואמרתי שירשום על—(שם המשפחה שלי) המוכר קימט את מצחו בבלבול, ואמר-"לא ידעתי שיש לו בת בגיל שלך".

אחר כך אבא שלי סיפר לי שהוא שאל עליי, רק כדי לברר שאני לא סתם מישי שרושמת על חשבונו.

וכל הסגרים של שנה שעבר היו בשיבילי מתנה, והלמידה מהבית. גן עדן.
כי מה צריך יותר מללמוד מהמיטה. עם כוס נס קפה ופוך.

ולהיות כל היום בבית.

זה היה מדהים.

אבל השנה, כאילו כדי לפצות על כל הטוב הזה, שהיה. אני כל הזמן מחוץ לבית.

לימודים עבודה חוג. זה כמו רוטינה בלתי נגמרת. כמו מירוץ אחרי הזנב של עצמי. אני כל כך שונאת אוטובוסים, כל כך שונאת את הבחוץ כבר.

הוא נמאס עליי לגמרי.

גם אנשים התחלתי לשנוא. דיי, אני רוצה שקט. אני רוצה שלווה. אני רוצה שעות של לא לעשות כלום. שום דבר. אבל אין לי את הפריווילגיה הזאת.

וכל רגע שאני בבית.
הולכת יחפה.
על הרצפה.
על השטיח בסלון.

מסניפה את הבפנים הבטוח והמוגן לתוכי.

והשנה ,זה אף פעם לא מספיק. זה תמיד קצת מידי.

אבל זה עוזר לי לחיות עוד קצת.

כל יום מחדש

עם עוד קצת שלווה.