אתמול בלילה

"מה קרה?" הוא שאל והניח יד על כתפי, לא הקשבתי, אבל הסתובבתי לעברו.
"מה קרה אתמול בלילה?" הוא חוזר על השאלה, מבין כי לא הקשבתי.
אני מחייכת אליו, ומנסה לא לצחוק.
"לקחתי אותך הביתה אתמול." אני אומרת, וחיוכי הופך לקטן ובישני.
אני לא ממש בטוחה איך אני אוכל להסביר לו את כל מה שקרה אתמול, ואולי עדיף לא להסביר, הוא הרי גם ככה עומד מבויש, ואם אספר לו, האדמה עוד עשויה להקשיב למשאלתו ולהיפתח עבורו.
"וחוץ מזה?" הוא שואל מעט בחשש, לא בטוח שהוא רוצה לדעת.
אני חייבת לספר לו את זה, משום שאם אני לא אספר לו עכשיו, מישהו אחר יספר לו, בעוד חמש דקות או אולי מחר, אבל מישהו יספר לו.
"אתה די עמדת על הגג של הבר…" אני ממלמלת מתחת לאפי, אך עיניו נעוצות בי, מראות לי כי הן לא מפספסות דבר, וכי עדיף לי לדבר.
"… כשאתה שיכור לחלוטין, ולובש רק תחתונים, וצועק משהו על כך שאתה צריך צריך להגיע הביתה, שאשתך מחכה לך." אני מוסיפה, ואני לא יכולה לעצור עוד את צחוקי, זאת אומרת רק לחשוב עליו, על הגג ההוא, נראה כל-כך מבולבל, אך עם זאת כל-כך בטוח במה שהוא עושה, זאת חוויה של פעם בחיים, ואני אומרת זאת כך, משום שהוא שותה לעיתים כל-כך רחוקות שאני עשויה לחכות עוד שנים עד שאראה אותו שוב על הגג ההוא שיכור, ואולי, זה לעולם לא יקרה שוב.
"זאת אומרת, אין לך אפילו חברה, וכל מערכת יחסים שלך דועכת כאשר אתה מאבד עניין." אני מוסיפה, ודוחפת קלות את כתפך.
"מערכת היחסים שלנו לא דעכה." הוא מלמל, קולו חלוש כל-כך, שנאי יודעת שלא הייתי אמורה לשמוע את זה, אבל משהו במשפט הזה, גרם לליבי לדהור.
"אבל היא עוד תדעך, אתה תראה." אני עונה לו, ומסתובבת ממנו, מקווה כי לא ראה את העצב בעיניי.
"לעולם לא."