אתה עולה בלהבות/קורא אלייך אחי

אל המסע הזה יצאנו שנינו, צועדים לאט, שומרים אחד על השני.
ואם הסכנה שבדרך תתפוס אותך לא מוכן, תישאר חזק אחי, אני מבטיח להגן; בדמעות ובדם, ובשבועה ובברזל.
ואם שנינו ניקלע לסכנה, אתה תצא ראשון, כפרפר ללא פגע תעוף, חזק ובטוח, אתה תראה אחי, אני עוד כאן.

ואם אפקח את עיני, וחסרונך לצידי יכה בי, אני אדאג להחזיק את עצמי חזק, לא להישבר לקרסים,
וכל רגע שעובר לו, ואני מתקדם לבד, כל צעד מכה בי חזק,
הורס אותי מבפנים.
ואני קורא לך, אחי, אל תעלם! אל תעלם!
ואני צועק אלייך, אחי, תחכה, רק תחכה,
והאש מתקרבת, ואני איטי בצעדים,
ואתה עולה בלהבות, עם חיוך תמים, והוא נשאר על פנייך, בעוד האש צורבת את גופך העדין.

ואני קורא בקול, אל אבא, אלייך,
ואני צועק לעזרה, למישהו שיושיע, שיוציא אותי מהצרה.
והכל מתחיל לסגור עליי, וקול הצרחות בוער בראשי, כל כך חזק, צעקות שלא זכו למענה, שלא זכו להינצל.

אני מצטער, אחי, אני הוא מפר השבועה. אני הוא הבוגד.
אך את הדרך אני חייב להמשיך, איתך או בלעדייך. חייב להגיע אל הסוף, לנקום את מותך.
ואם אמות לפני הסוף, אני צריך למות איתך. כמו פרפר ללא פגע העלם. ולא אתן לזה לקרות, להכל ללכת לתהום.

ואני קורא לך, אחי, אל תעלם! אל תעלם!
ואני צועק אלייך, אחי, תחכה, רק תחכה לי!
והאש מכלה את הכל מסביב, לאט, אך מאחרת מלהתקרב אלייך, כאילו מנסה ללעוג לי, לתת לי את עונשי.
וחיוכך נשאר על פנייך, בעוד האש צורבת את גופך העדין.

ובדמעות על הגבעה, אני כותב את שמך. מפאר את גדולתך, ואת אומץ ליבך, ואת אדירותך הרבה, שבכל פעם שהיית מדבר היו כולם שותקים, מקשיבים לקולך, קול של מלכים.
ובדם של אחים, אני כותב לך התנצלות. אני מקווה שלא תכעס, שלא תישכח, אהבתי, שתזכור אותי בתור אחיך. שתזכור את אהבתי אלייך.