אתגר: לכתוב מנקודת מבט של עיוורת.

בס"ד
נקודת מבט של עיוורת…האירוניה…. עכשיו האתגר:
הרוח הקרה-המושכת-דוחפת-מבלבלת-שורקת-מלאת ריח-מחרישה חזקה למדי.
צלילים מקוטעים מהשיחה שמאחורי מגיעים לאוזני, מתעוותים קלות ע"י הרוח. 12 שנה, והורי עדיין לא קולטים את העובדה שאני עיוורת, לא חרשת, הם כלל לא מנסים להמניך את קולם.
"אל תטעי בה תקוות שווא…" "אבל אולי….(רוח)… יצליח…" …עד שזה לא מוחלט…(רוח)…." אני פוסעת כמה צעדים קדימה, פורשת ידיים ומסתובבת סביבי במעגלים. הרוח הקרה והנושכת חודרת על כול-כולי, עיני, אפי, פי, אל מתחת לשמלתי….
"תתרחקי מקצה המעקה! את עלולה ליפול!" צורחת אימי ההיסטרית ותופסת בכתפי בחדות, אחיזת הדאגה שלה צובטת אבל אני לא אומרת כלום, אני רגילה.
"אממ קרן? אולי תשחקי בחדר שלך?" מציע אבא שלי.
הורי סיפרו לי שהם קראו לי קרן כי אני קרן האור שלהם. חבל רק שלעולם לא אוכל לראות אור. בשל סיבוך בלידה לא שאפתי מספיק חמצן וזה גרם לחלק במוח שלי האחראי על הראייה ללקות. התוצאה: עיוורון. הלוואי שהורי לא היו מגוננים כ"כ, אני מרגישה שהם חונקים אותי. וזה חבל. במקום ללמד אותי להסתדר בעולם כמו שאני הם מבזבזים את חייהם בלבכות על ה"מום" שלי. ולא מאפשרים לי להתפתח. אני קבורה בדאגה שלהם.
למשל, כמו הניתוח החדשני שהם מדברים עליו חודש. אין לנו מספיק כסף, ואני גם די בטוחה שזה לא יעבוד. אבל הם חושבים שאני לא יודעת, מדברים מעל הראש שלי,
אני לא רוצה שהורי ייכנסו לחובות בגללי. הם מספיק אומללים גם ככה. לכן כל חיי ניסיתי להצטיין: אני מצטיינת בכל מקצוע בבה"ס, בקריאה בכתב ברייל, במחשבים. (עם מקלדת של סימני ברייל) בשחייה, ברכיבה על סוסים.. רכיבה על סוסים אני הכי אוהבת!
בתפירה ורקימה (+ צלקות לכל החיים בגלל הדקירות..) אבל זה לא עוזר, בשבילם אני אומללה, מסכנה, אני שונאת את זה. אני לוקחת את המקל שלי ויוצאת החוצה.
גם בעיר ההומה, החמה, המבלבלת ומשתקת חושים הזאת אני מתמצאת. אוטובוס צופר ומחריש את הכל, זימזום של הולכים ושבים, פרץ מוזיקה, בכי, צחוק, עשן, אני מסתובבת עד שאני נרגעת ומתחילה לחזור.
אני לא בטוחה שאני רוצה לראות.
אם הורי ישמעו זאת הם יחשבו שהשתגעתי. אבל אני מכירה הכול. מרגישה הכול, אני יודעת מתי משקרים לי, מתי מסתירים ממני משהו,
רוב האנשים שאני מדברת איתם אפילו לא קולטים שאני עיוורת, עד שאני קמה ללכת עם המקל שלי. התגובה שלהם היא משהו ממש מצחיק "אהה.. את עיוורת?…. לא, לא שמתי לב…" משהו כזה, רוב הזמן.
כמובן, לא כולם נחמדים. אבל אפשר להסתדר.
"קרן, קרן מאמי, איפה היית?" אימי ההיסטרית, אני נאנחת ונכנעת לחיבוקה.
היא לא מחכה לתשובה וגוררת אותי לסלון.
"קרן, מתוקה, לי ולאבא יש חדשות ממש משמחות בשבילך!"
ואני ישחק את המשחק, יעשה מה שירצו כי אני יודעת שכל מה שהם רוצים זה לטובתי.
אז אני מחייכת בתקווה גדולה ושואלת: "כן, אמא?"
אני הולכת לעבור ניתוח… יופי לי…