אשמת הכוכבים
בסופו של דבר, המחלה ניצחה אותו, הוא מת.
אתם בוודאי בטוחים שאספר שאחרי שהמחלה הארורה ניצחה גם אותה, שנה אחרי מותו, הם נפגשו בגן עדן קסום, צחקו עד דמעות ובכו בכאב ואושר. גיחכו על האנשים החיים בכדור הארץ שכה מבועתים מן המוות, התחבקו ברגש, אהבו כמו שלא אהבו מעולם והביטו על העננים הצמריריים והלבנים מתחתיהם, מבינים שיש המשך אחרי המוות.
אז לא.
אני אספר לכם שהרגע היחיד לפני שהוא מת, היה הרגע האחרון בו הם נפגשו. השפתיים הכחולות וחסרות הצבע שלו מעולם לא פגשו את שלה, והדבר היחיד שנהנה מן המוות האכזרי אך הצפוי הזה היו התולעים הוורדרדות, שאכלו את המעדן שהם לא תמיד זוכים לקבל, בשר בני אדם.
אני אספר שלדעתי אין חיים אחרי המוות, ושהם מעולם לא דיברו אחרי שעיניו של הראשון נעצמו לנצח.
עם כל המרירות שבדבר,
אלה החיים, קוראיי.
…
תגובות (13)
הו' די למה ספוילרים -.-"
אני רק בפרק 89 -.-"
סליחה :(
יפה מאוד. השקפת עולם מעניינת ונראית לי קצת פסימית. כתיבה מצוינת.
תודה רבה לך. זאת הדעה שלי, באמת ייתכן שהיא פסימית אך ייתכן גם שהיא פשוט ההגיונית מכל.
רגע,
זה לא היה לכם ברור שהוא מת??
לדעתי רועי צודק, חוץ מזה שאין לי בעיה עם פסימיות. ייתכן גם שלאחר המוות את מוצאת את עצמך באולפן עם מראיין מתפקע מצחוק ששואל אותך האם האמנת שכל זה אמיתי.
נדע רק אחרי שנמות. ובהחלט נמות.
אני אתייחס לחלק של המוות עצמו כי לא קראתי את הספר (לא מוצאת בשום-מקום).
אני למען האמת החלטתי שדעתי היא שזהו, אחרי המוות זה נגמר. אין כלום אחרי זה. התודעה מושמדת, החיים נפסקים. אין אפילו שחור. אין כלום. לא מחשבות, לא אי-מחשבות, לא רגשות, לא אי-רגשות. לא צבעים, לא אי-צבעים. לא צלילים, לא דממה. אין מגע, אין כלום.
אני באופן אישי מפחדת מזה, מהכלום הזה. הכלום הזה שאפילו כלום (מבחינתי) לא יכול להגדיר אותו.
אבל הסוף היחיד למחלת החיים הוא המוות, משמע המוות הוא תרופה. אז… כנראה שבסופו של דבר המוות זה הדבר הכי טוב בשבילנו =.= (סטיתי לגמרי מהנושא, הא?)
הממ..
זה פסימי באופן מקסים אז אני לפחות אחיה עם זה :)
קודם כל בתור קוראת של אשמת הכוכבים אני חייבת לומר שזה מרגש.
וסתם למי שרוצה לדעת הייזל מתה חודש אחרי ההלוויה של גאס :(
תודה רבה לך. ואיך את יודעת?
הכותב המוכשר של הספר ג'ון גרין כתב את זה וחברות שלי צלמו מסך ושלחו לי.
הו
אני קראתי את ההתחלה וחשבתי לעצמי: "וואו, לא חשבתי על זה ככה, נראה לי שאני יוצאת מהדיכאון של הסוף של אשמת הכוכבים."
אבל לא. אני על סף בכי עכשיו. שוב.
עצוב לי…
זה די מתאר את הצורה שבה אני רואה מוות. כתבת בצורה גאונית בהחלט.