אשמתי

ידעתי שהיא שם, עוד לפני שראיתי אותה.
שמעתי את נשימתה, למרות שלא היא הייתה רחוקה מכדי שממש אוכל לשמוע אותה.
אני פשוט ידעתי שהיא תכף תהיה פה, אני לא ממש יכול להסביר כיצד ידעתי זאת.
"היי, רוצה מעט תה?" אני שואל ואני יכול לשמוע את השתנקות ההפתעה השקטה שלה, היא ציפתה להפתיע אותי בהתחשב בעובדה שאני עומד עם גבי אל הדלת ושהיא לא השמיע קול כלל.
היא לא אמרה כלום, פשוט התחילה ללכת לעברי, ידעתי שזה לא יסתיים בטוב, הנחתי שזה יגמר כך, במיוחד אחרי אתמול, לא הייתי צריך להגיד לה דבר אז, ידעתי שהיא עוד לא מכונה לכך, אך פחדתי שהיא תעלם לפני שאספר לה, ופלטתי את בטעות, אני חושש שהיא שונאת אותי עכשיו.
היא עמדה כמעט ממש מולי, אך לא אמרתי לה דבר ואפילו לא הסתכלתי עליה, פשוט חיכיתי שהיא תעשה משהו, תשפוך עליי את התה, תגיד שהיא עוזבת, תצעק עליי שהרסתי הכול, אני יודע שלא אוכל לעשות דבר נגד זה, משום שאני יודע שזו זכותה, בגלל שאני באמת הרסתי הכול ומגיע לי דברים גרועים יותר ממעט תה על שיערי ובגדיי.
"תסתכל עליי." היא אומרת בסופו של דבר, ואני מביט עליה מעל משקפיי, היא הייתה יפהפייה, אתם יודעים, לא בדיוק בדרך המסורתית, היא לא הייתה גבוה או שזופה, היא הייתה די נמוכה וחיוורת כל-כך שהיא כמעט ומשתלבת עם הקירות, עיניה כמעט ענקיות מידי לפניה הקטנות דמויות הלב, ואפה הסולד דורש נשיקה עדינה.
אני פוגש בעיניה, ואני לא יודע על מה היא חושבת, היא תמיד הייתה כמו תעלומה בשבילי, ובהתחלה, עשיתי הכל בשביל לפתור אותה, אך עכשיו אני מבין שזה מה שהופך אותה למי שהיא, העובדה שרק היא יודעת דברים מסוימים, אם כי, לפי חיוכה היא יודעת הכול, אפילו את הסודות הכי כמוסים שלך, חיוכה מגלה לכם שהיא יודעת בדיוק כיצד הכול יסתיים.
טוב, לא הכל, אני מניח שהיא לא ידע כיצד אנחנו נסתיים, כיצד הקשר שלנו ייהרס, אך זה כבר ברור לכול, או לפחות לשנינו, הכול נהרס ואין את מי להאשים מלבדי.
"למה?" היא שאלה, ובעיניה כל-כך הרבה רגשות, ברגע הזה, אני פשוט רוצה לקבור את עצמי באדמה, ולמות, אני לא יכול להתמודד עם שיחה עכשיו, עם המילים הבאות שיצאו מהפה שלה, אם כי, אני חייב לומר, שאלו לא היו המילים שחשבתי שהיא תאמר, בכלל לא.
"למה לא אמרת לי לפני זה?" היא שאלה, ופניה היו קרובים כל-כך אל פניי, ושפתיה המושלמות היו במרחק כל-כך זעיר מאלו שלי שלא יכולתי להסית את מבטי מהן או את מחשבותיי.
"אתה יודע כמה פעמים רציתי לשמוע את המילים הללו באות ממך?" הייתי מופתע כעט, כמעט בטוח שאני מדמיין."אתה יודע כמה פעמים דמיינתי שאתה שלי ואני שלך?" היא המשיכה ואני לא יכולתי לומר דבר, בעיקר משום שהייתי די בטוח שזה חלום. "כמה פעמים נרדמתי בדמעות כי חשבתי שלעולם לא תאהב אותי?" היא אומרת, ואני עומד מולה כמעט דבר לא מפריד בינינו, אני מניח שעקפתי את השולחן בלי לשים לב, ואולי היא זאת שעשתה זאת, אני לא כל-כך בטוח בשלב הזה, כל שידעתי, הוא שאני רוצה לנגב את דמעותיה ולחבק אותה, לחבק ולעולם לא לתת לה לעזוב.
"למה לא אמרת לי לפני זה שאתה אוהב אותי?"