אשמה

הייתי בדרך חזרה הביתה, השעה הייתה 22:45 שנאתי ללכת מאוחר הביתה ועוד לבד. אני אולי נשמעת קצת פרנואידית אך, כזאת אני. תמיד יש חשש שאתקל באנשים הלא נכונים. התהלכתי לכיוון השביל אשר היה אפל ונקודת אור נמצאת בסופו. הרגשתי אימה משתלטת עליי אז החלטתי לפנות לכיוון הפארק אשר היה מואר ונמצא כמה מטרים ספורים ממני. כשנעמדתי בהתחלתו יכולתי לחוש הקלה עצומה כאשר ראיתי את שטח הפארק מואר. כאשר התחלתי ללכת לכיוון סוף הפארק יכולתי להבחין בחבורת בנים היושבים בספסלים ירוקים. ככל שהתקרבתי יותר ויותר יכולתי להבחין בבקבוקי שתייה הריקים אשר היו על הריצפה. התחלתי ללכת במהירות עד שעברתי אותם. נשמתי עמוקות כאות הקלה והמשכתי בדרכי. יכולתי לשמוע צעדי ריצה מאחורי והתחלתי להגביר את הקצב. הגעתי לסוף הפארק אשר הייתה המטרה שלי מההתחלה. אך הרגשתי מוט ברזל הנחבט בראשי, הרגשתי את הדם המתפרץ מראשי מבלי לשים לב איבדתי את הכרתי.
פתחתי את עייני בעדינות כאילו לא קרה כלום. התחלתי להסתכל סביב ולא ראיתי אף אחד. הייתי באמצע שלולית דם אשר לא חשבתי ששלי בכלל. חיפשתי את הפלאפון שלי על רצפת הפארק ויכולתי להבחין בגופי עירום כאשר סדין מטונף מכסה את גופי . ניסיתי לאתר את בגדיי עם עייני ויכולתי להבחין בהם זרוקים על רצפת הפארק. בדקתי מצדדי ולא הבחנתי באיש קמתי במהירות מהריצפה והתחלתי להתלבש. ניזכרתי בכל אשר קרה. חשתי כפרוצה זולה. הרגשתי אשמה שלא הלכתי מהדרך הרגילה,האשמתי את עצמי בכל אשר קרה. התיישבתי בתחנת האוטובוס ונתתי לעצמי לשקוע בדמעות.