אשמה וקוץ בה

זהו, הפלאפון דומם. ה'?
השפתיים שלי כבר יבשות, מתי כבר אגיע? יצאתי לטיול ואיבדתי את הדרך, המים כבר נגמרו לי מזמן, ואני לא יודע לאן לפנות. אין מה לעשות, אני חייב להמשיך, בגבורה.
עננים החלו מכסים את השמיים, קצת צל ומנוחה משיבים את נפשי. פרפר מתעופף לו לידי, נוחת על צמח משונה, חצי קוצני, חצי פרחוני, מרהיב ומפליא אותי, כמוני. נבדל.
איפה השכל שלי? הייתי צריך לשמוע בקול אבא, עכשיו זה כבר מאוחר מדי. או שלא? אולי בכל זאת אפשר להחזיר את הכול בחזרה? כאילו לא היה? אני רוצה כ"כ לבקש סליחה, להתחיל הכול מהתחלה. אבל אני מרגיש כה אבוד כרגע. מהר! אני חייב להזדרז, מספיק עם המחשבות האלו, אני לא מרוכז, חייב להתקדם, איפה הגאולה שלי? קדימה, מהר.
'אחח', אוי ואבוי, הרגל שלי מדממת, איזו מכה, וואי, אני חייב רופא.
גשם החל לרדת, ממטרים קלים, שוטפים את הדמעות.

"היי! תתעורר!" קרא לעברי מיכאל, "מה קורה בן אדם?". "מה? איפה אני? מה קרה?" לא הבנתי. שכבתי בתוך חדר קטן, מיכאל ישב לידי, על השלחן היה מונח שופר, מוזר. "ישראל, אתה צריך להתכונן, עוד מעט המשפט שלך, אתה נכנס למלך". התרוממתי אט אט, הרגל שלי היתה בריאה, "מיכאל, מה יעשו לי?", "אל תדאג, יהיה בסדר, יש לך מזל שהמלך אוהב אותך". יצאנו מהחדר אל מסדרון חשוך, הרגשתי סביבי מלא שנאה ורוע. צעדנו מהר לעבר האור שבקצה. ולפתע אור גדול, חם ואוהב, עטף אותי. הרגשתי את הצדיקים הגדולים שם איתי.
"ישראל ישראל", שמעתי את הקול, "איפה התפילה שלך, ישראל? אני מתגעגע לתפילה שלך". היה בקול הזה נועם ורוך מיוחדים, הרגשתי כיצד האהבה אופפת אותי מכל עבר ואני נמוג. "ישראל, מה אתה רוצה?". "אני רק רוצה את ירושלים, את ירושלים בחזרה" מלמלתי. "אתה מבקש ישועה, אבל מה שנעשה, כבר נעשה. ירושלים חרבה, וזה הכול בגללך" נאמר לי. לא וויתרתי, "אנא, אבי ומלכי, שמע את תפילתי, עזור לי למצוא את הדרך הנכונה כדי לחזור בחזרה, רפא את פצעיי, אני מצטער על שהיה, אילו רק יכולתי לתקן מה שעשיתי… גלה כלפיי רחמים!" בכיתי.

"מודים אנחנו לך"… כרעתי ופקחתי את עיניי, שוב נסחפתי בנדודים.
____
"יאללה, זזים!" נסענו יחד באוטו, אני והחברים, לירושלים לעשות חיים. קבענו עם החבר'ה במקום הרגיל. לילה, איזו מסיבה, שותים ונהנים, המוזיקה מטריפה את החושים. הפעם אני הייתי הנהג התורן, באסה ממש. "מה נסגר ישראל? אתה על ריק! שתה משהו!" זה היה אליסף, אחד החברים, "אני הנהג, שכחת? פעם הבאה..". "עזוב שטויות, רק כוסית אחת, לא תרגיש בכלל.. יאללה חבר'ה, תעודדו אותו! ישראל! ישראל!", שתיתי כוסית, ועוד שתיים, וואלה זה לא משפיע עליי, בקטנה. עכשיו הערב באמת התחיל…
____
'ישראל, כבר ממש מאוחר, איפה אתה?'
'ישראל, אני ממש דואג, אתה לא עונה, תתקשר אליי מייד!'
'ישראל, אני מתקשר למשטרה!'
ביום למחרת כל המהדורות דיווחו על התאונה הקטלנית בירושלים, "3 הרוגים ואחד במצב אנוש".
אני לא התעוררתי. המשכתי לישון.

שנתיים הייתי בתרדמת. עד שיום אחד פשוט התעוררתי. בקושי זיהיתי את עצמי במראה, עם זקן. אבא שלי הוזעק מיד, וללא מילים פשוט התחבקנו. הבנתי שהחברים לא שרדו, רק אני, והכול באשמתי.
עבר כ"כ הרבה זמן והמשפחות כבר התגברו על הכעס, אבל לא על הכאב. הרגשתי חלול, מה עשיתי, איך אני ממשיך לחיות עכשיו? עזבתי הכול, "אני נוסע", הודעתי לאבא, "הולך לחפש".

בין השבילים בהודו הכרתי את בית חב"ד, בית של אהבה ונתינה. זה משך אותי פנימה חזק. התחלתי ללמוד מהי משמעות החיים, מי אני ומה. ויום אחד החלטתי, אני חוזר בתשובה.
חזרתי הביתה והלכתי ללמוד בישיבת הסדר. אור גדול האיר עליי, עולם חדש של תורה.
רגשות האשמה לא הרפו ממני, גם כאן, הבדידות כילתה אותי. 'אני מתחזק, אך נופל כל יום מחדש'.
ואז פגשתי אותה, שרי אולנובסקי. רב מהישיבה הציע לי אותה לשידוך, והסכמתי.
באתי לפגישה ראשונה עם לחץ מטורף, לא יודע מה לומר, נבוך. שרי חשה אותי וידעה איך להוביל אותנו קדימה. סוף סוף פרקתי את נפשי, הפסקתי להרגיש בודד.
והנה הגיע יום החתונה. ראיתי איך אבא מתרגש ואף מזיל דמעה. נסעתי לכותל לתפילה, והדרך היתה קשה. כמו בומרנג, אותו לילה חזר אליי בעוצמה. תמונות מהתאונה ריצדו במוחי, הכול באשמתי.
לבוש בבגדי חתן, הצטרפתי לתפילה, ואני מרגיש אבוד, כמו בטיול, מהי הדרך? כיצד אני ממשיך מכאן?
____
הסתיימה התפילה.
כשקיפלתי תפילין, קיבלתי הודעה:
'כל יום הוא חדש, עם הזדמנות חדשה… והלילה נתקן ונוסיף אבן בבניין ירושלים, מחכה לך…'.
זו היתה שרי, אשתי לעתיד.