אשם

זה לא שלא חלמתי,שלא דמיינתי.
אני רציתי לעוף רחוק, רציתי לגעת בעננים
לטעום את טעם הלבנה.
רציתי להביא את הירח,
אבל, לא העריכו אותי.. הלכו.

ושוב, שוב האשמתי! בכיתי! רציתי! ולא הצלחתי.
אז שוב דמיינתי אותך,
אחוזת בידייך.
ורצתי, עליתי על המסלול הנכון ולא נשמתי.
קמתי למציאות החדשה-המנוכרת שאומרת אתה אשם.
וזה היה קשה להבין שכל מגע החזיר אותי לחלום, שבו עטפתי חיבקתי ולא רציתי לשחרר.
אבל שוב המציאות קוראת לי לשוב אלייה,
ואומרת לי, גורמת לי להיות להיות משוגעת.
קיוותי שיציל אותי, ימשה אותי ממכאוביי,
יציל אותי מהשופט הכי גדול שלי,
מהכי עצום,
האוים,
ממני.