אשליית כאב

רציתי לנשום, רציתי להביט מעבר. הקופסא שבה הייתי סגור הייתה כל עולמי אך העזתי לרצות יותר. סקרנות מילאה אותי והכול משניה אחת שנתנה לי לראות את העולם שמעבר, רציתי להגיע לשם. עוד יום, ומחשבותיי לא מפסיקות לנחש, לקוות, לתהות ולרצות. מה יכול להיות מעבר לכאן? אך שום תשובה לא עולה לראשי חוץ מניחושים של הדברים שראיתי ולא יכולתי להסביר. לפתע כשצבעיה של הקופסא נמסים והקופסא לאט לאט נעלמת, עולמי נפתח. צבעים שמעולם לא ראיתי בעבר הפתיעו את עיניי וכל כך הרבה דברים שלא ראיתי או הרגשתי או הרחתי בחיי. פרחים צהובים כמו מחייכים אליי, והשמיים הפתוחים נראים כאילו הם נמשכים לאין סוף. השדה עם מליוני הגוונים של ירוק, הרוח הקרירה ונעימה. הצחוק המתוק ששמעתי מסתובב לו סביבי, ופנייה שלעולם לא רציתי לראות.

המציאות סוף סוף פגעה בי.
המציאות מצאה אותי.

כל העולם נשרף בשניות והצבעים נמסו להם עד לשחור. זה היה עוד חלום מתוק ומר, אותו חלום שחזר על עצמו בכל לילה מחדש. כבר לא הייתי מופתע או מבוהל כשהייתי מתעורר, אבל את הכאב עדיין הרגשתי בכל פעם מחדש. הייתי ממשיך את ימיי, מתעלם מהחלום למשך רוב היום. לא הייתה לי אפשרות אחרת, לא רציתי אפשרות אחרת.
אילו רק יכולתי להמשיך ככה.

אותו שדה ירוק, אותם פרחים, אותה רוח, אותם שמיים. שמעתי שוב פעם את אותו הצחוק המתוק, ומבטך הרגוע המחייך הזכיר לי מחדש למה אני שונא לראות אותך. אני מסיט את מבטי, אך את רק מתקרבת. אני מנסה להתרחק, אבל את לא מהססת. ידך החמה ונעימה תופסת בידי, וליבי רק מתכווץ. "אל תלך" אני שומע את קולך אבל מבטי המוסט לא מעז להסתכל לכיוונך. "בבקשה" קולה היה נשמע כמו מתחנן, אבל כל זה היה חלק מהאשליה, חלק חדש וכואב יותר מאי פעם בחלום. "אני יודע מה המציאות" לחשתי אבל ידעתי שהיא שמעה. העזתי והבטתי ישר אל עיניה. ידייה החמות והרכות, שיערה המתנופף ברוח, שפתיה האדומות, עיניה המלאות חיים…הכול חלק מהאשליה. "המציאות?" היא שאלה, מבולבלת. המציאות. האמת שאני מנסה להכחיש במשך כל הזמן הזה. האמת היא, שידייך כבר לא חמות ורכות, שיערך כבר לא מתעופף ברוח, שפתייך כבר איבדו את גוונם, עינייך…איבדו כל זכר לחיים.

"המציאות היא שאת כבר לא מחייכת" את כבר לא לידי.