אשליה

לפעמים אני מרגישה שאני חסרת טעם.
אני רוצה לשנות את העולם מקצה לקצה וחולמת על דרכים מפותלות וחדשות אך לא מצליחה לצאת מן הכלוב שבו אני כלואה, יחד עם הציפור הכחולה שלי, הציפור המתה והכחולה שלי, שהצבע האפור שבי רצח את נשמתה והדמעות הירוקות שלי רצחו את גופה הגשמי, אז, לפני כשנה.
היא צייצה לעברי שנמאס לה לשבת בחוסר מעש לידי, אני אמרתי שאיני יכולה לצאת, ובכלל, ציפור הרבה יותר בטוחה בכלובה.
היא צייצה אליי שחנוק בכלוב, הרי הצבע האפור שבי מחניק וחוטף את כל האוויר והתקווה, ממנה ומהסביבה, בולע אותם אל תוכו ומשחרר אל האוויר עצב. התקווה לא מגיעה אליי, אלא עוברת דרכי. בסופו של דבר הצבע שבי שבר את נשמתה, היא ישבה בצד ולא צייצה. כשהייתי לבד, הדמעות הירוקות שלי זלגו ללא שליטה והרגו את גופה הגשמי. היא הייתה כחולה והצבע הירוק התנגש עם צבעה, פיצוץ.
ועכשיו אני לבד.
אני תוהה על אמיתות, חושבת על איך לשנות עולמות, דרכים מפותלות ועל ציפור כחולה המפיצה תקווה לכל עבר, שאולי השתגעתי, והיא מעולם לא הייתה קיימת.
רק אשליה, בדיוק כמו הכלוב הזה.